בשנה האחרונה יצא לי לחשוב מבחוץ לא מעט על כל העניין של טיפולים פסיכולוגיים. מאז שאני לא בפנים, אין לי כוח לכל הפרקטיקה הזו, וכל פעם שאני תופסת את עצמי חושבת באופן פסיכותראפי אני שומטת בזלזול את מחשבותיי ופוקדת על עצמי בזעם להשלים עם הכאוס של חיי.
(סביר להניח שהדברים שאכתוב פה כבר נכתבו אלפי פעמים על ידי כל מיני קטיגורים של הפסיכולוגיה או אפילו על ידי הפסיכולוגים עצמם, אבל מה אכפת לי, אני נהנית מהספק.)
מתוך טיפול פסיכולוגי שעברתי בעצמי, אני יכולה לשים את האצבע על שני אלמנטים מרכזיים שמתקיימים בו (אין לי תמונה מאוד רחבה, אני לא יודעת דבר על טיפול ב-OCD או בכל מיני בעיות "חמורות", אני מתכוונת בעיקר לאנשים שהולכים לטיפול כדי "להבין" את חייהם ולחיות אותם "טוב יותר") :
- לספר לעצמך סיפורים על החיים שלך – זוהי כנראה המיומנות החשובה ביותר שהפסיכולוג שלך יכול ללמד אותך. אפשר להתייחס לזה כמשהו מאוד שלילי, כהסטת המבט מהאמת, אך בעיניי זה יותר אפקטיבי מאשר שלילי. הפסיכולוג מלמד אותך להעמיד תודעה נפרדת, תודעה שבתחילה מתקיימת רק במרחב המטופל-מטפל ואחר כך ממשיכה להתקיים באופן עצמאי בתוכך, ותודעה זו מנסה להתבונן במהלך חייך, בתוהו ובוהו האינסופי של עובדות וזכרונות, ולטוות מתוכו סיפורים קוהרנטיים של סיבתיות. כעת את לא סתם אדם שרועד ומשתתק בראיונות עבודה, אלא את אדם שהוריו מעולם לא נטעו בו בטחון עצמי ולא דיברו על עתידו, אדם שהמורה שלו בכיתה ב' אמרה על התשובה שלו שהיא טיפשית ושכנראה לא הקשיב כלל בשיעור, וכו' וכו'. אך חשוב מזה – בכך שהעמדת את עצמך מחוץ לתוהו ובוהו של עובדות חייך – מצאת תודעה שהיא נפרדת מהסיפור השלילי הזה. לפני שהפכת לאדם חסר הבטחון שרועד ומשתתק בראיונות עבודה, היית אדם "נקי", והנה שוב, כשאת מספרת לעצמך איך הפכת לאדם כזה, את לכאורה מקבלת מחדש את האפשרות להתקיים מחוץ לסיפור.
- למצוא פתולוגיות – בכל זאת, איננו רופאי אלילים; אנו בני אדם מודרניים, והקידמה לימדה אותנו להגדיר את תחלואינו באופן מדוייק וליירט אותם. גם על ספת הפסיכולוג נוח לנו לתת שמות לבעיות שלנו, לסווג אותן, לקטלג אותן, ולשלוף את הערך המתאים מתוך הקטלוג ברגע הנכון. דיברתי על זה קצת בפוסט שלי על ה-DSM, בהקשר שלילי, אבל למרות הביקורת, אני מאמינה שגם זה אפקטיבי. זה לא חייב להיות הדברים הגדולים כמו OCD או אפילו חרדת נטישה, זה יכול להיות "אני תמיד מנסה להיכנס לראש של אנשים אחרים ולנסות להבין את המניעים שלהם, אבל אני לא באמת יכולה לעשות את זה". הנה גיליתי את הפתולוגיה הזו, היא הורסת את כל הקשרים החברתיים והרומנטיים בחיי. אלו הסימפטומים שלה, לגבי הגורמים שלה אני לא כל כך בטוחה, אבל היא בטח חולייה בכמה וכמה סיפורים שמתחילים ב"בראשית הייתה אמא". ארכוש לי גלולות חדשות בבית המרקחת, ובפעם הבאה שאסתחרר בתוך טורנדו של מחשבות אודות מניעים עלומים, אקח את הגלולה ואדע: כעת משתוללת במוחי הפתולוגיה המדוברת, המחשבות שאני חושבת אינן "המציאות", ואני חייבת לעקור אותן כדי להיות בריאה שוב.
שני המנגנונים האלו, כמו שאמרתי, הם מאוד אפקטיביים, ואני באמת מאמינה שהם מאוד עוזרים להרגיש טוב יותר ולסבול פחות. הצרה היא שמתישהו זה מפסיק לעבוד, ואת מרגישה מרומה מאהבתך הנכזבת לפסיכולוגיה; חיברת כמה וכמה סיפורים, ואז הגעת לאגוז קשה לפיצוח, למשהו בחיים שלך שאת לא מרוצה ממנו, ולעזאזל, את לא מצליחה לאסוף את העובדות לכדי שום הסבר. הדברים הם פשוט כמו שהם. אין לך מזל, או שיש בך משהו שאת לא יכול לשים עליו את האצבע. והוא אולי קשור לכמה פתולוגיות, אבל הוא בעצמו אינו פתולוגיה, בטח לא אחת שאפשר למצוא לה תרופה.
ואז כל המערכות קורסות, ונשאר רק האתוס המרגיז, שתמיד אפשר להשתנות, שלכל דבר יש סיבה, ולך, האינדיבידואל המודרני והמודע לעצמו שאת, יש את הכוח להבין ולשנות. כנראה שאת פשוט עצלנית, או חלשה, או שאף אחד לא אומר לך מה הבעיה שלך באמת. אם היית אדם דתי היית אומרת לעצמך שהכל מאלוהים והיית מורידה מעצמך לפחות את הנטל הכרוני הזה של לנסות להבין, לנסות לשפר. תמיד להבין ולשפר, מרדף מתמיד אחרי איזו דמות של עצמך שהיא טובה יותר. דמות שמתארחת באיזו תכנית אירוח משעממת דמיונית בתוך הראש שלך ומספרת "פעם הייתי ככה. היום אני אחרת. הבנתי את חיי. הבנתי מה עשו לי לא בסדר, הבנתי מה אני עשיתי לא בסדר. כל אחד מהצופים בקהל גם יכול, וגם את, אופרה".
ואז נמאס לך מהפרקטיקה הזאת, ונמאס לך למצוא חוקיות בדברים שאין לך שליטה עליהם, ואת נלחמת בין לקבל את הדברים כמו שהם, לבין חרחורי גסיסה אחרונים של אפשרות לשינוי.
מעניין מאוד, נהניתי לקרוא והזדהיתי עם חלקים רבים.
(כמובן שכוונתי לפוסט שנשלח אלי למייל, עכשיו אני שם לב שהגרסה הנוכחית היא ערוכה אפעס… דווקא קצת חבל, אולי).
ורציתי גם להגיב:
1. החשיבות של "לספר לעצמך סיפורים על חייך" היא לא רק במרחב הנוצר בינך לבין תודעה מתבוננת במישור גבוה יותר (מטרה חשובה לכשעצמה) אלא גם בהבנה שקיימות תפיסות ואקסיומות שיצרת לעצמך על סמך חוויות עבר שהן מזיקות ובפרט אינן רלוונטיות היום. למשל, אם מישהו משתתק בראיון עבודה כי הוא פוחד שהמראיין יצחק עליו כי צחקו עליו כשהוא היה ילד וענה תשובה לא נכונה בכיתה – הבנת הקשר הסיבתי עוזרת להשתחרר מהחרדה הזו, כי מבינים שהיא אינה קשורה למציאות. איוורור האקסיומות ופתיחתן – זהו הטיפול הפסיכולוגי במלוא הדרו. גם תהיתי איך בכלל אפשר לראות באלמנט הזה עניין שלילי.
2. "מתישהו זה מפסיק לעבוד": למה? ברור שיהיו זמנים שבהן המחשבה רצה רצה ובכל זאת לא מגיעה ההבנה המשחררת. התסכול נשאר ואני לא פותר את הדברים במישור הפסיכולוגי כרגע אבל זה לא אומר שלא אפתור אותם בעתיד – ובטח שלא מעיד על כשלון השיטה, להיפך, העבר מלמד שהשיטה עובדת, גם אם היא לא עובדת כרגע מיד.
3. אני מאוד מזדהה עם הייאוש שבא בעקבות המחשבה המרובה על דברים מבלי להגיע לפתרון. ברגעים כאלה אני משתדל להמנע ממחשבות ומנסה להתאמן על יכולת חוויית החיים הנפרדת מהמחשבה – דרך פעילות פיזית כלשהי, שאיפת אוויר מלוא חזה ולשאול את עצמי איך אני מרגיש ולא על מה אני חושב.
אויש, לא שרשרתי את התגובה.
היי אודי,
מצחיק, לא חשבתי על זה שכשאני עורכת אחרי שהפוסט פורסם – יהיו קוראים שיקבלו את זה בגרסה המקורית.
ובעניין הזה גם טמון חלק מהתגובה שלי אליך. מה שהורדתי בעריכה זה התייחסות ביקורתית לפסיכולוגיה באופן כללי – נדמה לי שכתבתי שהיא לא "תגלית" אלא פרקטיקה תרבותית (אולי לא במילים האלה).
אני חושבת שהנימה הביקורתית אולי לא עברה עד הסוף. בעצם זה שכתבתי "לספר לעצמך סיפורים על חייך" ולא "לחשוף את הסיבתיות בחייך", התכוונתי לומר שאתה ממציא את הסיפורים האלו, ולא חושף את האמת. זה לא אומר שזה לא אפקטיבי, זה פשוט אומר שזה לא בדיוק "הבנת" הקשר הסיבתי אלא מצאת אחד כזה, ובאותה מידה יכולת למצוא אחד אחר. כמו שניתן לספר בכמה אופנים את סיפור שקיעתה של האימפריה הרומית, ניתן גם לספר את סיפור חייך בכמה וכמה אופנים, וזה תלוי לאיזה סוף בסיפור אתה רוצה להגיע, או את מי אתה רוצה להאשים, או איזו אג'נדה יש לך, וכדומה.
כמו שכתבת בעצמך אולי בלי להתכוון, זה עניין קצת תועלתני: בתוך עולם ליברלי וקפיטליסטי שבו אתה צריך להתקדם ולהצליח ולעשות מעין מקסום מתמיד של הפוטנציאל שלך. כלומר, להשתחרר מהאקסיומות האלה זה לא בדיוק להגיע לאמת אודותיך (זה כן, במסגרת הפרקטיקה, אבל לא משהו אבסולוטי), אלא להגיע לתפיסה יותר פרודוקטיבית.
זה בטח נראה כמו התייחסות צינית, אבל יש פה שני מימדים: המימד של המטופל בתוך הפרקטיקה, בתוך התרבות שלנו כפי שהיא, ובו הדברים הם "באמת". הוא באמת מרגיש טוב יותר, הוא באמת מצליח יותר בחייו, הוא באמת חשב על עצמו דברים מוטעים, וכן הלאה. המימד השני הוא מבט-על על התפתחויות חברתיות ותרבותיות, שמתוכו הטיפול הזה הוא פרקטיקה תרבותית, או טכניקה, שתקפה לחברה המערבית כפי שהיא היום, בעקבות כל מיני תהליכים. ומתוך נקודת המבט הזו, אין לך איזו נפש טהורה שהייתה מתקיימת בך באותה המידה לפני מאתיים שנה והיום, ואין לך באמת מצב חולה ומצב בריא, אלא הכל חלק מהאתוס של החברה שמקיפה אותך וכו'.
כל הרעיון הזה של טיפול פסיכולוגי מבוסס על איזשהי צורת חשיבה שפרויד הביא לאוויר העולם, בתוספת אתוס קפיטליסטי של מקסום תועלת עצמית (משהו כזה), ותפיסה ליברלית ואינדיבידואליסטית שדרושה כדי מלכתחילה להניח שאתה חשוב, שהחיים שלך חשובים, שאתה תכלית בפני עצמך וכו'. מה שפרויד הביא זה תפיסה אודות נורמליות ונוירוזה שמתקיימות זו לצד זו בכל אדם. כלומר, אתה לא "חולה" או "בריא", אלא בכל אחד מאיתנו יכול להתקיים היסוד הבריא, אך אנו מתפתחים לתוך נוירוזות, ועלינו לעבוד, להתאמן, לטפל, כדי להגיע לנורמליות, וכולנו יכולים.
והשאיפה הקסומה הזו להיות עצמנו, ממש עצמנו, רק בריאים ומעולים, מושכת אותנו בחבלי קסם לתוך הפרקטיקה הזו. זה גם יכול להסביר את ההיתקעות בנושאים מסוימים, אבל אסביר את זה בהמשך.
האדם הנוצרי האדוק חשב שאם החיים שלו גרועים, ככה אלוהים רוצה שהם יהיו, ואין לו אלא לקבל את זה, ואפילו להתענג על הסבל באיזשהו מובן. היום אנחנו חושבים שנועדנו להיות מאושרים ושאנחנו צריכים להיפטר מהסבל, והפסיכולוגיה מעודדת אותנו לעשות את זה בצורה של חקירה מדעית של ממש – להתייחס לעצמנו כאובייקט מחקר. קצת מתיש, לא? (נאורות, רציונליות, בלה בלה בלה).
מצד אחד, הפרקטיקה הזו באמת אפקטיבית. זה באמת עוזר לך הרבה פעמים להיות מאושר יותר, אבל אני חושבת שלכל עידן יש את את הפרקטיקה של האדם להתמודד עם החיים שלו וכל זה (טוב, זה גם אני חושבת, וגם, אולי כדאי להדגיש, רוב הדברים שכתבתי פה שאבתי מבחוץ, אני לוקחת קורס באוניברסיטה שמאוד עוסק בדברים האלה, ולכן לא רציתי לכתוב אותם בפוסט).
מצד שני, בדיוק בגלל שזו לא ב-א-מ-ת חקירה מדעית, ואין סיבתיות אחת, ולא להכל אפשר למצוא סיבתיות, לפעמים זה לא עובד, ואז אתה נשאר מבולבל, ועדיין כל האחריות נופלת עליך. כי זה האתוס – הנורמליות היא בך, אתה רק צריך לעבוד מספיק קשה, ותקלף את הנוירוזות ותגיע אליה.
ואז אתה נלחם ומנסה למצוא דפוסים ומנסה להבין מה לא בסדר בך, ונובר בעבר המעורפל שלך ומנסה לדלות מתוכו זכרונות שיעצבו איזו תמונה קוהרנטית, איזו מערכת שלמה וסגורה, כי אתה הרי כזה אדם רציונלי, אבל אף פעם לא יהיו לך את כל העובדות, ותמיד יש כל כך הרבה דברים שלא תלויים בך, ואתה אף פעם לא יכול להבין הכל. וכמו שכבר אמרתי, גם התובנות האלה, גם הסיפורים האלה שנדמים לך כמו גילויים מדעיים, הם פרודוקטיביים, הם עוזרים, אבל הם לא הארה.
בכל מקרה, כל הסיפור הזה מזכיר לי את הרעיון של סארטר על עובדתיות וטרנסצנדנטיות. הוא מתאר מעין שני רבדים שהאדם מתקיים בהם – העובדות שהוא נקבע לתוכן- מתי הוא נולד, למי הוא נלד, איפה הוא גדל וכל מיני פרטים יותר ספציפיים, והטרנסצנדנטיות שלו, כלומר השלילה שלו את כל הדברים האלה, או במובן יומיומי יותר (יכול להיות שאני חוטאת לרעיון), איך שהנפש שלו רואה את הדברים. ועל שני הרבדים המקבילים האלה משחקת הפסיכולוגיה, אני חושבת. בטרנסצנדנטיות שלנו יש לנו מרחב פעולה אינסופי. אנחנו יכולים לדמיין ולהזות ולהתרחק מהמציאות מרחק שנות אור (ואז אנחנו "משוגעים"), ואנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים.
לגבי הנקודה השלישית, לשאול את עצמך מה אתה מרגיש זה חשוב (אם כי אז התודעה החושבת והחוקרת עלולה להציק ולנדנד ולהטיף שאתה מתרשל ולעולם לא תשפר את חייך). ואני יכולה להגיד קצת בהקשר הזה וקצת בהקשר למה שכתבתי על פתולוגיות, וזו עוד נקודה בגנותם של הטיפולים הפסיכולוגיים, שקראתי לא מזמן יומן שכתבתי באיזשהו טיול בחו"ל, והייתי באותה תקופה עמוק בתוך החשיבה הטיפולית, והדברים שכתבתי נראים לי היום מכאניים. ברגע שכל סיטואציה, כל תגובה שלך וכל דבר שאתה מרגיש מקוטלגים לתוך הפתולוגיות שקבעת לעצמך – אתה קצת מאבד את האותנטיות הרגשית (אותנטיות בהשאלה, לא יודעת מה זה באמת אומר).
אבל שוב, לא שאני חושבת שזה בהכרח רע. זה נראה לי רע בדיעבד, אבל אני מניחה שהייתי צריכה לעבור תקופה קצת מכאנית כדי "להשתפר" ולהיות מסוגלת ללכת אחרי חלק מהרגשות שלי באופן ספונטני, ובאחרים קצת להילחם.
ולסיכום, הדברים שאמרתי מזכירים לי משהו שקראתי בתוך מאמר של סוציולוג בשם Rose, שדיבר גם על הנושא של תרבות תראפיוטית, אבל יותר על הערכים שהיא משקפת. הציטוט הזה מדבר על ערכים כמושג פילוסופי ולא פילוסופי, אבל אני חושבת אפשר גם להשתמש בזה לגבי מה שאמרתי על פסיכותרפיה כפרקטיקה תרבותית לעומת "משהו אמיתי על נפש האדם":
Hence my aim has not
been to expose or to denounce our current ethical vocabulary, but to open a
space for critical reflection upon the complex practices of knowledge, power,
and authority that sustain the forms of life that we have come to value, and that
underpin the norms of selfhood according to which we have come to regulate
our existence. To claim that values are more technical than philosophical is not
to denounce all values, but it is, perhaps, to suggest the limits of philosophy as
the basis for a critical understanding of ethics.
וואו, איזו תגובה. שוב, מאוד מעניין.
1. החידוד לגבי "המצאת סיפורים" בניגוד למציאות הקשר הסיבתי ה-"אמיתי" הוא בהחלט רלוונטי ומעניין. בין השורות (או לא) אני מבין שקיים תסכול לגבי העובדה שה-"סיפור" הוא לא בהכרח הקשר הסיבתי ה-"אמיתי" וכי יש כאן מטרה למצוא את הקשר הסיבתי ה-"אמיתי". בהנתן שהתהליך הזה הוא אפקטיבי, אני לא רואה בעייה בכך שאני בעצם ממציא לעצמי סיפורים. אנסח מחדש: טיפול אפקטיבי אמיתי, כזה שאפשר לראות את התוצאות בשטח, לא יכול להיות מושתת על סיפורים שטותיים לחלוטין. אז יכול להיות שבעצם קיים הקשר סיבתי "אמיתי" שונה מהסיפור שהמצאתי לעצמי, אבל לא בטוח שזה מפריע לי. במילים אחרות: אולי השאיפה למצוא את הקשר הסיבתי האמיתי היא לא נחוצה.
2. "בתוך עולם ליברלי וקפיטליסטי שבו אתה צריך להתקדם ולהצליח" – אני מקבל את תוכן הדברים אבל קצת פחות את הרוח. אני לא *צריך*, אני *רוצה* להתקדם, להצליח ולהיות שמח. אני רוצה להפסיק להעלב מכל שטות ולקחת דברים ללב, אני לא צריך שום דבר. זה שהנוצרי קיבל את סבלו זה העניין שלו וחוץ מזה, לכל אחד והשיטה שלו: יכול להיות שיש בקבלת הסבל של חוויה רוחנית מעשירה. בחזרה אלינו: אנחנו לא *צריכים* להיפטר מהסבל, אנחנו רוצים. אפשר אולי להאשים את הפסיכולוגיה בהבטחות שזה אפשרי, אם עולה כאן הטענה שלא תמיד אפשר להיפטר מהסבל. אבל להיות שמח זה משהו שקודם כל אני רוצה ורק אח"כ נדחף אליו ע"י החברה.
3. דווקא הגישה היא שהנורמליות היא בי ואני צריך לקלף את הנוירוזות כדי להגיע אליה אהובה עלי. אני מוצא בה משהו אופטימי, כולנו נקיים מבראשית ואם הסתבכנו עם עצמנו אז אפשר לתקן, להחזיר למצב המקורי. האחראיות היא עלי, כן, אבל לא האשמה אם אני לא מצליח. יש הבדל בין אחראיות לבין אשמה. אם יש יום שבו אני לא מצליח להתגבר על איזשהו דכאון שתוקף אותי – אני יכול לסלוח לעצמי, ולא להוסיף אשמה לכל התסבוכת. אני מבין שאני לא מתוקן ומקבל את זה.
4. ואני מאוד מסכים שטיפול פסיכולוגי הוא לא מסע רוחני ולא ממתינה בסופו שום הארה. בסופו ממתינה אותה מציאות, רק פחות מטלטלת וכזו שאני יודע להתמודד איתה יותר טוב, אבל אני עדיין אותו אני.
5. "התודעה החושבת והחוקרת עלולה להציק ולנדנד ולהטיף" – כאן אמירה חשובה: אני לא התודעה החושבת. אני הרבה מעבר לתודעה החושבת ועלי להעמיד את התודעה החושבת במקומה ולא להיות כלי המשחק שלה. לפתוח מרחב בין עצמי לבין התודעה החושבת שלי הוא מיומנות רוחנית חשובה מאוד, אבל זה כבר סוטה מהנושא.
זהו. טוב, אני מקווה שאני אסתכל על זה מחר וזו עדיין תראה לי כתגובה סבירה מבחינת איכות הרעיונות, וקשרים רלוונטיים לתגובה שלך. לילה טוב.
כן, אני גם לא ממש רואה בעיה בלהמציא לעצמך סיפורים, פשוט צריך באמת לדאוג שהם יהיו סבירים, וצריך שהמינון של הפרקטיקה הזו בחיי היומיום של התודעה שלך יהיה סביר (לא לבחון על עצמך על כל פיפס ולנסות לחשוב מאיפה הוא בא).
אני לא מקבלת את ההבחנה שלך בין "צריך" ל"רוצה", אבל זה עניין של גישה. בגישה שלי, אין לך כמעט רצונות אותנטיים, הכל מובנה איכשהו על ידי הערכים של החברה בה גדלת. או של חברה אחרת שאתה רוצה להשתייך אליה (אשראם בהודו או משהו). למה שזה יהיה טבעי לאדם לרצות "לממש את עצמו"? זה נשמע לי רעיון מלאכותי מאוד. אבל אם אתה מאמין אחרת – אשריך.
בגישה שיש בכל אחד נורמליות באמת יש המון קסם, ברור שכולנו אוהבים אותה. פשוט חשוב לזכור, בעיניי, שזו רק גישה, שהדברים האלו הם תפיסות. וחשוב גם לזכור שכשמדברים על נורמלי כבר מניחים איזשהו דימוי כללי שלו.
אני לא יודעת מה זה אומר מרחב בין עצמי לבין התודעה החושבת שלי. כלומר, אני יכולה לדמיין את זה, וזה נראה לי רעיון נהדר, אבל זו טכניקה שקשה לי לחשוב על עצמי משתמשת בה.
היי.
1. WordPress מרמה בזמנים.
2. "אין לך כמעט רצונות אותנטיים" – מאוד מעניין, אני אחשוב על זה. מעולם לא הצטיינתי בלהסתכל על חוויות שאני עובר ודברים שאני מרגיש מנקודת מבט של תהליכים חברתיים בהיקף גדול בהרבה ממה שקורה לי כרגע. בכל זאת אטען שגם לי נראה שהרצון של בנאדם "לממש את עצמו" הוא רעיון מלאכותי. אבל רצון של בנאדם להיות שמח נראה לי מאוד טבעי, אולי הכי טבעי שיש. אבל שוב – את מקדימה אותי בכמה צעדים לגבי מהו "טבעי", אז אני אמשיך לחשוב על זה.
ד"ש לר"ש.
אני לא מקדימה אותך בכמה צעדים – זה באמת עדיין של גישה ובמה אתה מאמין.
כמו שאמרתי לגבי טיפולים פסיכולוגיים – זה שהם חלק ממשהו חברתי, ושהם שיטה והכל, זה לא אומר שכשאתה בתוך הדבר עצמו אתה לא מרגיש אותו באמת או עושה אותו באמת.
ומבחינת איך כדאי לחיות את החיים – נראה לי שדי ברור שעדיף לחוות כל דבר כאילו הוא טבעי ונובע ממך באופן בלתי נמנע ומשולל כל הקשר.
אני מסכימה שיש הבדל בין "מימוש עצמי" ל"שמחה". אולי מה שאפשר לומר הוא, שתמיד אנשים רצו להיות שמחים (אלא אם כן הם באמת היו נוצרים ממש משוגעים), אבל פעם זה לא היה חשוב, לא להם ולא לאף אחד אחר, שהם יהיו שמחים, והיום זו מטרה עליונה, וכל אדם הוא אגו עצום ומפלצתי שחושב שעל עצמו ועל כל מי שסובב אותו לדאוג לזה שהוא יהיה שמח (וגם יש, אבל אולי זו רק אני ואיך שאני רואה את החיים שלי, הדבקה דיכוטומית כזו של שמחה להצלחה ועצב לכישלון).
ואגב, נזכרתי בציטוט הסופר-רלוונטי שמופיע ב"אודות" פה בבלוג:
"לא אותה מחלה ממושכת, חיי, אלא אותה החלמה ממושכת, חיי. הרביזיה הליברל-בורגנית, אשליית השיפור, רעל התקווה" (סול בלו, "הרצוג")
[...] ראויה לסיפור יותר משנים אחרות בחיים שלי. וברוח הפוסט הזה, ידעתי שכל הנסיונות שלי לעגן את הנראטיב סביב דבר מה הם [...]