(אזהרה: אישי, רגשני, הקיטש הוא בעיני המתבונן.)
בליל שישי שעבר הייתה לי הזדמנות לעשות שוב משהו שעשיתי ממש לפני חצי שנה, בחודש ינואר, רק טוב יותר. ולו רק החיים היו כאלה, לא? מלאים בהזדמנויות להעתיק אל ההווה אירועים מהעבר ולחוות אותם מחדש. נכנסתי אל אותו המקום קצת ברעד, המוסיקה הייתה אותה מוסיקה, האנשים היו אותם אנשים, פחות או יותר (כלומר, אותן דמויות חשובות בלטו בתוך הקהל), רק שהיה פחות קר, אני הייתי יותר צלולה, ועשיתי הכל נכון. בשלוש בלילה, בערך כמו לפני חצי שנה, לבשתי את הסוודר שלי והלכתי הבייתה. הליכה של חמש דקות, אולי אפילו פחות. הרגשתי טוב, הרגשתי שהחלמתי, הרגשתי שהשנה יכולה באמת להסתיים עכשיו. לפני חצי שנה התעוררתי בשש בבוקר עם הנגאובר. פעמוני כנסייה צלצלו ברקע, נדמה לי שאלו היו הפעמונים של הכנסייה במגרש הרוסים. כאב לי הראש והגרון והיה מאוד מאוד קר וזכרתי איך איבדתי את העשתונות כמה שעות לפני כן. אחר כך נרדמתי שוב והתעוררתי לתוך חודש של סערות חורף ומבחנים, וגולת הכותרת שלהם – מחירים א'. בשבוע שעבר התעוררתי והיה חם בחוץ ובפנים, והכל היה בסדר, והנה מתקרב לו מחירים ב'.
אחרי הלילה הזה חשבתי על השנה הזאת, ועל איך לספר אותה לעצמי. נדמה לי שהיא ראויה לסיפור יותר משנים אחרות בחיים שלי. וברוח הפוסט הזה, ידעתי שכל הנסיונות שלי לעגן את הנראטיב סביב דבר מה הם עקרים. ערכתי כל מיני דברים שכתבו לי וכתבתי לאחרים לאיזשהי כרונולוגיה, ופתאום הרגשתי שאני קוראת קטעי זכרונות של אדם אחר:
אינני יודע. אני מעביר בימים אלו את חיי לדירה חדשה, לאחר כמה שנים של זוגיות. יש לי שותף נחמד, דירה נחמדה עוד יותר (עם מרפסת שמשקיפה איכשהו גם כן על קינג דיוויד, רק מזווית אחרת), ואני חי כבר כחודש חיים אחרים. אבל טוב לי. מה את מתכוונת לעשות אחרי התואר? מה את מתכוונת לעשות בסוף השבוע? רוצה קפה?…בכל מקרה, הצלחתי להחזיק עד סוף ההופעה של רן וגיל ואז באמת ברחתי. והרגשתי לגמרי כמו how soon is now של הסמית'ס. איזו קלישאה. הלכתי לישון והתעוררתי פתאום בארבע בבוקר, כמו שקורה לי לפעמים לאחרונה. וכל הגועל של הערב היה לי לגמרי בראש. הייתה לי בחילה והיה לי קר וחם ולא הצלחתי להירדם מחדש… אני יודעת שלא טוב לך, אני רואה את זה ואני לא יודעת מה לעשות. האינסטינקט הראשוני הוא להגיד שזה זמני ולהזכיר לך את הדברים הטובים אבל זה לא באמת עובד כי לא באמת אכפת לך מזה. אבל המציאות היא המציאות והיא מכריעה אותך… ואני יודעת שבסוף החיים יותר חזקים ולאירועים שקורים יש הרבה יותר כוח על ההרגשה שלך מאשר לרצון שלך…וכל האנשים הגרועים האלה מכלכלה מסביב, ולידי מי שקודם הזמין אותי לקפה בפורום ודיבר איתי כמו איש עסקים עם החולצה המכופתרת שלו שהוא לובש להתמחות שלו ברשות החברות, ועל הפרוייקטים שהוא עושה שם, ו"הוא אמר לי, קודם תקח קורס במימון, וקורס ביסודות החשבונאות, אחרת אין לנו מה לדבר", וכל התכניות חיים שלו, הוא כזה תכליתי וממוקד שבא למות, ושוב המרצה מדבר ואני לא מקשיבה אפילו לרגע… אני מניחה שלקחתי את זה קשה מדי. חזרתי מהאונברסיטה באוטובוס וכל מיני אנשים קראו את העיתון, ועמדתי מעל מישהו שבדיוק קרא את הכתבה שלי, וזה ממש ביאס אותי… עשינו סיבובים באוטו בחיפה וסתם ישבנו על המרפסת ודיברנו. זה תמיד טוב להיות במקום אחר, וחיפה באמת עיר ממש חמודה, כזאת יפה ומאירת פנים ורגועה. זה היה ממש אסקפיזם, גם אם הייתי קצת חלשה ועייפה ולא נהניתי כל דקה ודקה… באיזשהו שלב אמרתי משהו על זה שזה מדהים שבחור ובחורה יכולים לדבר שעות ואז לעשות סקס ו… (והתכוונתי שהכל פשוט… נגוז לתוך סקס ומאבד כל חשיבות וזה מרגיש כאילו הכל הוביל לזה לחלוטין ואז כלום, ומה אנחנו עושים פה בעצם), ואז הוא השלים אותי "ולא להחליף מילה? כן, זה מוזר". ואז אמרתי שזה לא מה שהתכוונתי, אבל גם. והרגשתי קצת רע אחרי שהוא הלך.
ועכשיו הראש שלי שקט והלב שלי נקי.
ושוב בהמשך לפוסט ההוא, למדתי השנה, או כך אני אוהבת להאמין, לפחות, לא לחוות את הדברים כהתפתחויות בסיפור חיי. לפני חצי שנה הסתובבתי עם ר"ש ברחובות תל אביב ואמרתי לו, "אני מפחדת לנסות את זה ושזה ייגמר רע וזה יהיה עוד אחד מהסיפורים האלה שלא באמת יכולים להתממש ואז זו תהיה עוד הוכחה שלילית בשבילי, וזה יהיה רע מאוד, אבל מצד שני, די, אני לא יכולה לחיות את כל החיים שלי כאילו הם סיפור וכל דבר הוא עוד פרט אינפורמציה שאני אוספת לסיפור. אני רוצה פשוט לעשות את זה בלי לחשוב על איך זה ישנה את איך שאני תופסת את עצמי, כי אני רוצה אותו." בסופו של דבר ההחלטה ההירואית שלי הייתה חסרת תוחלת, אבל זה לא ממש משנה.
אני לא רוצה לחיות את החיים שלי כאיזו שאלת מחקר; כאילו כל אדם וכל מאורע משמש כנתון, כעדות, כהוכחה. אחרי הכל, זה מפעל אבוד מראש: הכל כל כך מורכב, ואני תמיד מניחה את המבוקש, ומחפשת את ההוכחות השליליות, וטווה קורי עכביש של דפוסים שליליים, וממציאה קבוצות בקרה שלעולם לא יהיו אמיתיות, והרי שום דבר לא ניתן להשוואה עם שום דבר, ואני מכוננת את המציאות במו שכלי, וזהירות – חפצים במראה עלולים להיראות קרובים יותר ממה שהם באמת.
אני רוצה לשמוח מדברים משום שהם עושים אותי מאושרת, ואני רוצה להיפגע מבני אדם משום שאני עמוסה ברגשות כלפיהם, ולא משום שזו עוד התפתחות שלילית בסיפור. וכחלק מזה, לא אכפת לי להבין שדברים שחשבתי שהיו משמעותיים היו בעצם שקר, או שהינם שקר, כי אני אתקיים באותו אופן גם בלי החלק שלהם בסיפור. את מה שהיה בתיכון אני כבר לא מרגישה עכשיו, ולא אכפת לי לפרק את הנראטיב ששרטטתי לעצמי ביד עקומה.
כלומר, הלוואי שהדמות שלי בעיני עצמי לא הייתה מגדל קוביות.
למדתי גם, אני מקווה, להתקיים בלי הפתרון המוחלט והידיעה המוחלטת. הפסקתי לטפח את הפנטזיה הנהדרת הזו, שבסוף כל מערכה, יירדו השחקנים מבימת התיאטרון ומאחורי הקלעים יפרשו זה לזה, כשאמרתי את זה התכוונתי בעצם ש, והמבט ההוא היה מורכב מכמה משמעויות, אם תקשיבי היטב אסביר לך, ואני יודע שהתנהגתי מוזר כשנתקלתי בך אז ברחוב, בואי ואספר לך מה בדיוק קרה ומה בדיוק חשבתי, וספרי לי גם את בתמורה.
האנשים הקרובים אליי ביותר הם כאלו שאני לא עומדת איתם על הבמה, ואם אני כן עומדת איתם על הבמה לפעמים, אני יכולה לבקש מהם הסברים אחר כך, מאחורי הקלעים, כשנוריד את המחוכים הלוחצים ונעלי העקב. אבל לגבי השאר – אני לא יודעת מהי האמת, ייסרתי את עצמי אודותיה זמן רב ודליתי פרטי מידע בכוח וניסיתי לסדר אותם לכדי תמונה קוהרנטית, אבל אני לא יודעת מהי. אני מצפה לקבל אותה עטופה בסרט צבעוני כי אני מסדרת את מחשבותיי לכדי אמיתות כשאני מספרת לעצמי את החיים שלי, אבל אולי לא כולם מספרים לעצמם את החיים שלהם, וגם לו היו רוצים, לא היו להם אמיתות לתת לי.
אתמול התיישב לידי באוטובוס בחור שאני מנהלת איתו קרב מבטים כבר מאז חודש דצמבר. ישבנו במושב הקדמי, חייכנו זה לזו קלות לפני שהוא התיישב, ואחר כך ראיתי שהוא הביט בי דרך המראה של הנהג (סיטואציה נהדרת, שני אנשים מביטים זה בזה דרך מראה). הוא הרכיב משקפי שמש ותקע אוזניות לתוך אוזניו. דמיינתי לעצמי בשעשוע שאני מדברת איתו ומסבירה לו את כל המניעים והגחמות מאחורי ההתנהגות המשונה שלי מאז דצמבר ועד עכשיו, באותו ערב באוגנדה ודרך ההיתקלויות באוניברסיטה ועד שהחלטתי לחייך. אבל כמובן שזה לא יקרה לעולם, ומי יודע, אולי אני מדמיינת הכל והוא בכלל לא מכיר אותי.
השנה הזו נגמרה. הנחתי לה. ולנוכח הנוף הזה שנשקף ממרפסת ביתי, נראה שמשאיות האש באמת מתקרבות; אני מצפה להן.
ולסיום, כמובן, אב כל הדיסקליימרים: אני לא מבטיחה לעמוד מאחורי מה שכתבתי פה עוד שבוע, או אפילו מחר.
מקסימה
זה אחד הדברים הכי נכונים וטובים שלך קראתי.
פוסט יפה. קצת לא הבנתי כלום וקצת הרגשתי כאילו אני קוראת פוסט שלי.
[...] כל מי שמעוניין בסגירת מעגלים והשלמה יכול לקרוא פוסטים אחרים בבלוג זה. כאן תקבלו רק קונסיסטנטיות [...]