ארבע מאות ושמונים מדורי גיהנום

(קוראינו הקבועים בוודאי כבר לא יופתעו אם כותב שורות אלה, כהרגלו, ינטוף מרירות ועצבים)

קו 480: קו ישיר מתל אביב לירושלים. יוצא מרכבת צפון ומגיע לתחנה המרכזית שליד בנייני האומה. זהו אם כן קו התחבורה הציבורית העיקרי בין שתי הערים הגדולות והחשובות בישראל. ובהתאם, מדובר במצג מופלא של טמטום ובהמיות; התגלמות מושלמת להפליא של חוסר תפקודי מערכתי מוחלט ותרבות דוחה, מזוקקת לעסיס מרוכז וריחני שמצליחה להוציא אותי משלוותי במהירות שיא.

מחכים לאוטובוס. כלומר, מנסים: מחכים ליד איפה שהאוטובוס אמור לעצור. מובן מאליו, שהקונספט הגלותי הקרוי "תור", הגורס שמי שמגיע ראשון רשאי לעלות ראשון, חסר כל משמעות בעולם הזה. על כן, עננה של נוסעים פוטנציאלים מסתובבים באיזור העצירה. המטרה של כל אחד היא להביא למקסימום כמה קריטריונים: מצד אחד, הקיץ החם והלח דורש ישיבה בצל. מצד שני, הרצון הוא כמובן לעלות ראשון, על כן הדעת נותנת שיש לעמוד במקום בו פלוני מעריך שיעצור האוטובוס. מצד שלישי, התקבעות בקונספציה גם היא טומנת בחובה סכנה – אם האוטובוס יעצור שלושה מטרים רחוק יותר, כל היתרון היחסי ילך לאיבוד. כל אחד עושה את השקלול בעצמו, ומגוון ההתנהגויות תחום רק על ידי עושר הטבע האנושי.

מגיע האוטובוס. נהירה המונית, עדר בקר, וכו'. אהובות עלי כמה תופעות. הראשונה, היא שלא ניתן לעלות על האוטובוס ללא זריזות ואגרסיביות, ומכאן שהזקנים אבודים, מלבד כמה ספורים שכוחם עוד עומד להם. השניה, היא "עקיפה תוך העמדת פנים שהכל בסדר": מסתדר תור של אנשים שעולה לאוטובוס. חיש קל מתקבע ריתמוס מהפנט, בו כל עשר שניות הנהג מסיים למכור כרטיס לנוסע, הנוסע עולה פנימה, וכולם מתקדמים בצעד אחד, עומדים במקום עוד עשר שניות בבהיה וכיוצא בזה. אחת לכמה זמן מגיע מישהו מהצד, כאילו היה פה עוד תור שנפתח ופשוט אף אחד לא חשב להיכנס אליו. לעקוף ממש ולהידחף בין שני אנשים שנמצאים בפועל זה מובהק מדי, ולכן העוקף המחוכם נעמד 3-4 אנשים לפני ראש התור, ומתחיל לקחת חלק בריקוד הבהייה-צעד-כל-עשר-שניות.

והנה, תוך 3 תורות הוא כבר מגיע לכניסה לאוטובוס, ואיתו מגיעים בדיוק מושלם עוד שני אנשים. כולם יודעים: בפעימה הבאה רק אחד מאיתנו ייכנס. כולם יודעים גם זאת: עלינו להימנע מעימות בכל מחיר, שכן עימות יסגיר את העובדה שעקפנו בתור. לכן כולם פותחים במין ריקוד מגוחך של התחככות זה בזה תוך התעלמות מוחלטת מקיומו של האחר: "הנה שמתי את הרגל על המדרגה, אבל בקושי שמתי לב שהיה פה מישהו". הרבה פעמים כשזה קורה לי אני נהנה לנסות ליצור קשר עין נוקב עם העוקף – אני יודע שעקפת אותי. תסתכל בעיניים של הקורבן שלך. זה כמובן אף פעם לא משנה כלום.

אגב, בזמן האחרון חל מהפך. אחרי כחודש ללא נסיעות (חו"ל וזה) הגעתי לרציף, והנה הפתעה! חברת אגד השכילה לשים ספסלים עם מעקים, שיוצרים תור, בו כולם יכולים לעמוד ולהמתין לאוטובוס על פי סדר הגעתם, משל היינו באירופה הקלאסית. אמת, הספסלים עשויים מברזל ואינם מקורים, כך שבקיץ הם מלכודת פח לוהטת, אך עדיין שיפור. והנה, עוד לא סיימתי את מחשבתי זו וכבר מתקרב בעליצות האוטובוס לתחנה. מלא חדווה, ונחוש להוות דוגמה אישית לשאר, אני צועד בבטחון אל תוך התור, ובליבי הידיעה שבתור ראשון העולים לאוטובוס, אוכל לבחור לי מושב משובח. תוך מספר שניות מתחוורת לי טעותי – להקה של בנות עוקפות בלי לחשוב פעמיים את כל התור, וברור לחלוטין מההתנהגות שלהם שהן אפילו לא מבינות שמשהו לא בסדר: מבחינתן זוהי עקיפה סבירה של מכשול מתכתי שמשום מה ניצב בדרכן. אני מתעצבן אבל מיד אני מבין שלעקיפה שלהן אין משמעות, כי האוטובוס לא טורח אפילו לעצור ליד קצה התור.

עולים לאוטובוס. באחת מתוך ארבע פעמים, מסתבר שאין לנהג כרטיסים ואתה צריך לקנות כרטיסים בקופה, אחרי שחיכית בתור (לפעמים מודיעים על זה בקול, לפעמים, לרוב בכיוון ההפוך, כותבים את זה על שלט שרואים רק בסוף התור, ולפעמים לא אומרים כלום). גם בחירת המקום היא מלאכת מחשבת – בתור בחור גבוה יש רק מספר מצומצם של מקומות בהם אני יכול לשבת. ברוב המושבים באוטובוס, גם אם אני יושב ישר ומצמיד את הגב למשענת, הברכיים שלי לא נכנסות במלואן ברווח בין המושבים.

נוסעים. כמובן שכמעט תמיד יש תאונה, וכמובן שזה מדהים שבכביש מספר 1, העיקרי בארץ, יש בחלק מהמקומות 2 נתיבים בלבד, אבל ניחא (והאמת היא שחל שיפור). אבל כן הייתי רוצה להתמקד במסלול בירושלים עצמה. ההגעה לכניסה לעיר היא סבירה. בכניסה לעיר, בגבעת שאול, יש אמנם תחנה של 480, אבל מסיבה לא ברורה האוטובוס לא עוצר בה (שיחה עם הנהג: "אתה עוצר בגבעת שאול?", "לא". "למה לא, יש שם תחנה, לא?" [אין תגובה]. איך זה ייתכן שאנשים לא עונים לאדם שנמצא מולם?!). האוטובוס צריך לפנות שמאלה כדי להיכנס לכניסה האחורית של התחנה המרכזית. הנה מפה שממחישה את המסלול.

למראית עין – זה חלק קטן וזניח; גוגל מפס אומר שאלה שתי דקות נסיעה. בפועל – זה אגן הניקוז של כל מי שרוצה להיכנס או לצאת מירושלים, והאיזור הזה פקוק בצורה שלא תיאמן. לכן, פעמים רבות החלק הקטן הזה לוקח 10 עד 15 דקות נסיעה, מתוך סה"כ נסיעה של כשעה. אומר זאת שוב – 20%-25% מזמן הנסיעה בין תל אביב לירושלים מוקדש לנסיעה בת 600 מטרים, שמהווה 1.2% אחוז מהדרך. אם הייתי יכול לרדת בגבעת שאול, הייתי הולך שני מטרים וחוסך את הזמן הזה, פלוס זמן הכניסה לתחנה המרכזית, והייתי יכול לקצר את זמן ההגעה שלי מהבית לאוניברסיטה בקרוב לחצי שעה.

מגיעים לתחנה המרכזית. נסיעה כזו לא יכולה להיגמר באנטי-קליימקס, והיא אכן נגמרת באחת האיוולות הגדולות מכולן: האבטחה בכניסה לתחנה. כל נוסע צריך לעבור במכונה לגילוי מתכות, אבל לשים את התיק שלו, הפלאפון, המפתחות, וכו', לצד המכונה, כדי שהם לא יפעילו אותה. אבל, למכונה הזו יש תכונה מופלאה: היא מצפצפת, למשך זמן ארוך, לא רק אם יש מתכת שעוברת דרכה, אלא גם כשמניחים מתכת מחוץ לה. כלומר, אם יש לי נאמר לפטופ, אז המכונה תצפצף ברגע שאני אשים את התיק לידה; אני, השומר, וכל האנשים מאחורי, נחכה עד שהיא תסיים לצפצף (כמה שניות טובות), למרות שלא קרה כלום. כך קורה עבור כל אדם ואדם. אם המכונה היתה עובדת כמו שצריך, זמן ההתמנה היה יורד לעשירית ממה שהוא עכשיו.

—

כל זה קורה כל נסיעה, כל שבוע, לשני הכיוונים. כשאני נוסע על 480 אני שונא את כולם: את הנהג האנטיפט שנוהג כמו מטורף ומאיץ לתוך מכוניות בולמות; את הנשים המבוגרות שיש להן תיק יד מעוצב, שקוראות "ישראל היום" שהן אספו בדרך ודוחפות אותי בלי בושה; את המג"בניקים המפחידים שהולכים או חוזרים ממקום שאני לא רוצה לדעת מהו; את הבנות הדתיות היפות עם חצאית ארוכה וחולצת מדריכי סיירות, וסרט כתום אלגנטי על התיק; את החרדים שמסריחים מזיעה ומתווכחים עם הנהג על חצי שקל במשך חצי נסיעה; את כולם אני שונא, שנאה תיכוניסטית מתוסכלת ומיוזעת. לכל אחד אני תופר תיק של משטמה ומרירות; ובליבי אני אומר להם, נתראה חברים, נתראה במלחמת האזרחים.