ר"ש: שלום.

סוקרטס: מי אתה? מה אני עושה פה? מדוע אני כפות?

ר"ש: אני ר"ש. רציתי לומר כמה דברים בקשר להצבעה בבחירות, להשפעה המעשית שלה ולמחשבות פרגמטיות כיוצא באלה. חשבתי שבמקום לעשות את זה בדרך הרגילה, אולי הנושא יועבר בצורה טובה יותר תוך שימוש בשיטה הסוקרטית. לשם כך הבאתי אותך לכאן. אני רוצה שתעזור לי לחדד את עמדותיי באמצעות שאלותיך הנוקבות, ולהבהיר לקהל קוראיי את דקויות דיעותיי.

סוקרטס: שחרר אותי.

ר"ש: בקרוב. אם תשתף פעולה זה ייגמר מהר יותר. פעמים רבות אני נקלע לשיחה פוליטית על נושא זה או אחר. מהר מאוד נשאלת השאלה: "למי הצבעת בבחירות?". אנשים נוטים לייחס לפרט המסוים הזה משמעות כמעט מיסטית – כל המחשבות הפוליטיות שלך מסתכמות במעשה הבודד הזה, ולהיפך – כל דעותיך בכל עניין נפרשות באופן הכרחי מהפתק ששמת בקלפי. שלא לדבר על כך שאתה אמור לעמוד מאחורי כל החלטה וכל אמירה של מישהו מהמפלגה שלך.

סוקרטס: בסדר. אז מפלגה היא לא קבוצת כדורגל, ואקט ההצבעה הוא בעל משמעות מצומצמת ממה שמייחסים לו. תגיד את זה לבני-השיח שלך. סיימנו?

ר"ש: כך אני אכן אומר להם. אבל למעשה, העניין הוא לא רק שלאקט ההצבעה לכנסת יש משמעות מצומצמת יותר ממה שמייחסים לו. דעתי היא שלמעשה אין לו משמעות כלל.

סוקרטס: מכיוון שאין למי לבחור, וכולם מושחתים; וגם אם היה מישהו ראוי לציון, הרי שקן הצרעות שהוא המערכת הפוליטית היה מסנדל אותו ומעקר כל ניסיון אמיתי לשינוי.

ר"ש: ייתכן, אבל לא לכך התכוונתי. כוונתי היתה באופן מילולי וכמותי יותר: אין משמעות לאקט ההצבעה, מכיוון שהסיכוי שהקול הבודד שלך ישפיע באיזושהי דרך על המציאות הוא פחות או יותר אפס.

סוקרטס: אבל תוצאות הבחירות הן אלה שקובעות את הרכב הכנסת והממשלה. או שאתה מכוון לטענה מסוג "מי ששולט בעצם הם התקשורת ובעלי ההון"?

ר"ש: לא, אנסה להבהיר את עצמי. מדוע אנשים מצביעים?

סוקרטס: פלוני מביט על המציאות סביבו ומגבש תפיסת עולם. על פי רוב הוא איננו מרוצה ובדעתו יש לתקן את סביבתו בדרך זו או אחרת. הוא מצביע למועמד שאת דעותיו ותכניותיו הוא תופס כדומים ביותר לשלו.

ר"ש: כלומר, נקודת המוצא היא פרגמטית: הצבעה כאמצעי לשינוי העולם. ואם זו נקודת המוצא, הרי שמתקבלת באופן טבעי אבן בוחן לפיה נוכל לשפוט את השלכות פעולותינו. עלינו לשאול את עצמנו: אם אני בוחר בדרך פעולה אחת על פני דרך פעולה אחרת, מה הסיכוי שהמציאות עליה אני רוצה להשפיע אכן תשתנה?

במקרה הזה, הקול הבודד שלי ישפיע רק אם חלוקת המושבים בכנסת תשתנה עקב תזוזה של קול אחד ממפלגה אחת למפלגה שניה. הסיכוי שזה יקרה הוא זעום.

סוקרטס: אבל כל מיליוני ההשפעות הזעומות האלה מצטברות להשפעה משמעותית.

ר"ש: נכון, אבל לי אין שליטה על מיליוני הקולות האלה. אני יכול להשפיע על הקול שלי בלבד. ולכן עלי לשקלל רק את האלטרנטיבות שתתעוררנה עקב הפעולות האפשריות שלי.

סוקרטס: אבל הרעיון הדמוקרטי מבוסס על כך. ומה אם כולם היו נוהגים כמוך?

ר"ש: אם כולם היו נוהגים כמוני, אכן היתה בעיה. אבל בכך שאני מתנהג באורח מסוים, אני לא משפיע על "כולם" להתנהג כמוני. למעשה, הייתי שמח מאוד אם היה לי כוח השפעה שיגרום ל"כולם" להתנהג כמוני. זה לא המצב. לכן הטיעון חסר משקל. או בשפת הלוגיקה: שקר גורר כל דבר. או: אם לסבתא היו גלגלים.

סוקרטס: הבנתי. אם כך, במובן מסוים השיטה נסמכת על אשליה. כל אדם ואדם טועה בחושבו ש"חשוב להצביע"; אבל העובדה שההמונים שוגים באשליה הזו היא המאפשרת לה להמשיך ולתפקד.

ר"ש: נכון. זו סוג של הונאת המונים בקנה מידה גדול, אבל מסוג מיוחד. ברגע שההונאה עובדת, היא מפסיקה להיות הונאה. למעשה, הפצת האשלייה הזו היא אינטרס של כל הצדדים בו זמנית. לכל צד יש אינטרס שהמוני התומכים בו יחשבו שההצבעה האינדיבידואלית שלהם משנה משהו, וילכו להצביע.

סוקרטס: אם כך, אולי עדיף היה עבור צד מסוים לשכנע את התומכים בו שיש משמעות להצבעה שלהם, ובו זמנית לנסות לשכנע את המתנגדים לו שלהצבעה שלהם אין משמעות.

ר"ש: נכון, אבל בעצם אין דרך לעשות את זה באמת. הרי אי-המשמעות של ההצבעה היא בלתי תלויה בצד אליו אתה מצביע. לכן כנראה משתלם לכל הצדדים לשתף פעולה בעניין הזה.

סוקרטס: אם כך אתה לא מצביע בבחירות, מכיוון שההשפעה על המציאות היא זניחה? אתה הרי יכול לומר את זה כמעט על כל סוג של מעורבות פוליטית.

ר"ש: אני באמת מרגיש ככה לגבי סוגים רבים של מעורבות פוליטית. לדוגמה, הפגנות: לדעתי, להיות האדם האלף ואחת שמגיע להפגנה, לא ישנה משמעותית את האפקט של ההפגנה.

סוקרטס: אפשר אולי לומר שככל שההפגנה יותר קטנה, כך הנוכחות של עוד אדם יותר משמעותית.

ר"ש: כן, סוג של חוק תועלת שולית פוחתת. אבל מצד שני אם ההפגנה קטנה אז אולי היא חסרת חשיבות באופן כללי.

סוקרטס: אבל מה שאתה אומר מאוד מדכא. אתה בעצם אומר שעבור האינדיבידואל, אין טעם לעסוק בשום סוג של ניסיון לשינוי.

ר"ש: זה לא בדיוק כך. מעבר לכך שלפעילות פוליטית יכולה להיות מוטיבציה שאיננה רק פרמגטיזם טהור, אני מאמין שיש פעילויות שמשנות את המציאות במידה משמעותית.

סוקרטס: כמו מה?

ר"ש: לדוגמה, לעזור במסיק זיתים במטעים של חקלאים פלסטינים שלא יכולים להגיע למטע שלהם בגלל משטר חומת ההפרדה ובגלל הפרעות של מתנחלים. אמנם, כנראה שזה לא תגרום לכך שחומת ההפרדה תוזז ממקומה או שהמצב ישתנה באופן מהותי אחר, אבל עבור כמה משפחות מסוימות הסיוע הזה הוא בעל משקל כלכלי משמעותי. דוגמה אחרת – לאחרונה היתה יוזמה לעזור למשפחות של מהגרי עבודה ופליטים לוודא שיש להן את כל המסמכים הדרושים בשביל הביורוקרטיה הדרושה על מנת לקבל מעמד של תושבות.

סוקרטס: כך שהסיכוי לשנות את המצב הכללי נשאר אפס, אבל לפחות יש בני אדם שאפשר באמת לעזור להם. בניגוד להצבעה בבחירות.

ר"ש: נכון. או תליית סרטים על האוטו.

סוקרטס: הרשה לי בבקשה לחזור אחורה רגע אחד. אתה אומר שעידוד הבחירות הוא בעצם פיקציה שמבוססת על אשליית המונים. מצד שני אתה מפרסם את מסקנותיך בבלוג שלך, שעל פי מה שהבנתי ממך הוא מעצב דעת-קהל בעל תפוצה של מיליוני קוראים. האם בכך אתה לא יורה לעצמך ברגל? האם אין סכנה שתפוצץ את האשלייה, ותגרום דווקא לקוראיך הליברליים, המשכילים ומחבקי העצים לא להצביע?

ר"ש: יש משהו בדבריך. באמת נדמה שמה שעלי לעשות הוא לשחק את המשחק ולהסתיר גם אני את האמת. הרי אסור לי להרשות לקהל מכריי לדעת את האמת הזו. למעשה, עלי לדאוג ו… להשתיק, מר סוקרטס, את כל מי שחשפתי בפניו את המציאות כהווייתה.

סוקרטס: רגע! רגע! יש דבר שלא חשבת עליו!

ר"ש: אני מקשיב.

סוקרטס: הסברת לי באופן משכנע מדוע הסיכוי שקול אחד ישנה את תוצאות הבחירות הוא אפס לכל צורך מעשי. אבל מה בקשר לכמה עשרות קולות? או מאות קולות? בוא ונבחן כמה מקרים מהעבר. המקרה הכי מפורסם אולי הוא הבחירות בשנת 2000 בארצות הברית. הבחירות שם הוכרעו על פי התוצאות במדינת פלורידה בלבד, כאשר בסופו של דבר הפער שנתן לג'ורג' בוש את הנצחון היה של 537 קולות בלבד.

ועוד דוגמה, הפעם מישראל – בוודאי זכורה לך העובדה שבספטמבר 2009, לאחר שאולמרט התפטר, נערכו בחירות פנימיות במפלגת "קדימה", להכריע מי יעמוד בראשה. ציפי לבני ניצחה את שאול מופז ב-431 קולות בלבד. כלומר ראינו שני מקרים מהעבר הקרוב בה כמה מאות קולות יכולים להשפיע באופן קריטי.

ר"ש: אתה צודק. בעצם, בבחירות ל"קדימה" הצביעו רק כמה עשרות אלפי אנשים.

סוקרטס: מה שמוביל אותי לנקודה השנייה שלי. אמנם בבחירות כלליות המשמעות של קול אחד היא זניחה לחלוטין, אבל במערכות בחירות קטנות, כמו פריימריז, אולי הסיכוי להשפעה של קול אחד היא לא זניחה. ומה שבטוח, כמה מאות קולות יכולים להכריע בסיכוי ממש סביר. ואולי גם כמה עשרות בודדות של קולות.

ר"ש: ועשר-עשרים קולות לכאן או לכאן זה כבר כן משהו שהוא בגדר יכולת ההשפעה של אדם אינדיבידואלי.

סוקרטס: נכון. אז עכשיו כשהבנו שיש לך כוח אישי לא זניח, אולי אתה כן יכול להשפיע על המציאות באופן קונקרטי?

ר"ש: הדוגמה של הפריימריז בקדימה היא דוגמה טובה: ההכרעה היתה לא רק בנוגע למי יעמוד בראש קדימה, אלא גם בנוגע למי יזכה לנסות ולהחזיק את ההסכם הקואליציוני שנפרץ עם התפטרות אולמרט; וחשוב מכך, האם הבחירות הבאות תהיינה בין ביבי, ברק ושאול מופז – או בין ביבי, ברק וציפי לבני. אמנם ציפי לבני איננה בדיוק סמל הליברליזם החריף והלוחמני, אבל אין ספק שיש יתרון בכך שהיא עמדה בראש קדימה ולא מופז. והבחירה החשובה הזו הוכרעה רק על ידי כמה עשרות אלפי אנשים, ובסוף רק על ידי כמה מאות.

סוקרטס: והלאה?

ר"ש: בקרוב תתרחשנה הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה, ואפשר להתפקד עדיין למפלגה בשלושת השבועות הקרובים. ובעצם ניצבת בפנינו סיטואציה מאוד דומה: שלי יחימוביץ' היא חברת כנסת מוערכת מאוד ואני תומך בפעולות שלה בתחום החברתי-כלכלי. מצד שני אני לא מרגיש שהיא מייצגת את עמדותיי במקרים רבים, ובוודאי שלא אצביע בבחירות הכלליות למפלגת העבודה. מה עלי לעשות?

לפי נקודת המבט הפרגמטית, העמדה האבסולוטית שלי כלפי שלי יחימוביץ' היא בעלת משמעות מינורית. הרי השתכנעתי שבאמצעות הבחירה שלי, ובאמצעות היכולת שלי לשכנע מספר מועט יחסית של אנשים, אני יכול להשפיע בצורה לא זניחה על סיכוייה של שלי יחימוביץ' לעמוד בראשות מפלגת העבודה. לכן השאלה היא – האם אני חושב שעדיף ששלי תנצח בפריימריז?

סוקרטס: ומה התשובה לכך?

ר"ש: התשובה חיובית. אם כך זוהי אולי פנייתי לקהל קוראיי הנאמנים: התפקדו למפלגת העבודה והצביעו לשלי יחימוביץ'. לא מכיוון שאתם תומכים במפלגת העבודה – כיום זוהי מפלגה מזעזעת ומושחתת, וגם בהיסטוריה של ישראל היא היתה שותפה לעוולות נוראיות. לא מכיוון ששלי יחימוביץ' צודקת בכל מעשיה – ההתחמקות מעיסוק במישור המדיני ובעובדה שישראל מחזיקה מיליוני פלסטינים תחת כיבוש צבאי היא אולי אסטרטגיה סבירה בתור ח"כית מן השורה, אבל בתור שרה אני רוצה לדעת מה היא תצביע ב"עופרת יצוקה" הבאה. ואני עוד זוכר לה את ההתפרצות המשונה על דב חנין בבחירות לעיריית תל אביב.

התפקדו לעבודה והצביעו לשלי פשוט כי עדיף שהיא תעמוד בראש העבודה – כמו כל המועמדים היא תתקפל בתחום המדיני, אבל בניגוד לאחרים יש סיכוי טוב שהיא תשתמש בכח הפוליטי שלה כדי להשיג הישגים חברתיים-כלליים משמעותיים.

סוקרטס: וכמובן, הצביעו, כי הפעם יש משמעות להצבעה שלכם.

ר"ש: נכון. ובבחירות הכלליות תצביעו למי שאתם רוצים. תודה לך, סוקרטס! אכן, באמצעות אבחנותייך הנוקבות הגעתי להארה ולהבנה טובה יותר של העולם.

סוקרטס: כל מה שהכרתי, וכל מי שאי פעם אהבתי, כולם מתים כבר אלפי שנים. אין מילים לתאר את השבר והאבל הכבד בהם אני שרוי עקב כך שהבאת אותי לכאן.

ר"ש: אני מצטער.

אני לא יודעת מה קרה בזמן האחרון, אבל אחרי ששלושה גברים זרים הציקו לי באיזשהו אופן ברחוב ביומיים האחרונים, החלטתי שבא לי לתעד את זה. לפחות לתעד.

כשרק עברתי לעיר, בירושלים, הלכתי פעם ברחוב עם חבר, לבושה בטי שירט, וגבר מבוגר מאוד שעבר מולי אמר "איזה ציצים".

פעם אחרת, כשטיילתי בעיר העתיקה עם חברה, הרגשנו שבחור צעיר עוקב אחרינו. כשכבר יצאנו מהעיר העתיקה ושכחנו מזה, מישהו פתאום הגיח, נגע לי בצוואר, או משהו כזה, והלך. זה היה אותו בחור. רעדתי במשך כמה דקות.

לא מעט פעמים, כשאני עוברת בכיכר ציון בדרך לדירה שלי, גברים מפוקפקים מנסים להתחיל איתי. תמיד אני עושה את הטעות הזו וחושבת שהם באמת רוצים לשאול משהו, ואז הם שואלים אם בא לי להכיר, או מנסים ללחוץ לי את היד, או שואלים איך קוראים לי. אני יודעת שזה בסדר, לנסות להתחיל עם מישהי ברחוב. אבל אני סטודנטית בת 23 והם גברים מבוגרים והם מפחידים אותי. ואני לא הסתכלתי לכיוון שלהם, מקסימום הגבתי בפחד כשהם פנו אליי. אני לא רוצה שהם יפנו אליי.

בקיץ, כשהייתי בברלין, התיישבתי בצהרי יום שבת על ספסל ברחבה הומה במרכז קרויצברג. היו שם מיליון אנשים, זה היה ממש ליד התור לגלידה. שני גברים מבוגרים, שהיו חלק מאיזו חבורת פנקיסטים מזדקנים, התיישבו משני הצדדים שלי. אחד מהם התחיל לנסות לחבק אותי, ואז קמתי וברחתי בבהלה.

לפני שבועיים הגעתי לירושלים במונית שירות בשבת בצהריים. הלכתי ברחוב יפו, רחוב מרכזי, בדרך לדירה שלי. חרדי אחד ניסה להתחיל לדבר איתי, התעלמתי והמשכתי הלאה. פתאום שמעתי גניחות מאחוריי. הסתכלתי בזהירות אחורה וראיתי גבר כבן 30 עם בקבוק בירה ביד מסתכל עליי וגונח. הוא המשיך לגנוח במשך כדקה. גניחות קולניות, מופגנות, מכוונות כלפיי. לא היה שם אף אחד אחר, שבת בצהריים. עברתי לצד השני של הכביש והלכתי מהר קדימה עד שהוא נעלם.

אתמול גבר כבן 60 התחיל איתי ברחוב. היום ישבתי בבית קפה ברחוב, הומה אנשים, עם חברה, וטיפוס משונה, אולי הומלס, התקרב אליי פתאום, גהר מעליי ונעצר מילימטר מהפנים שלי, כשאני נרתעת אחורה באימה, ופשוט בהה בי ככה במשך דקה. בחיים לא פחדתי ככה.

כשחזרתי הביתה מהקפה, גבר הגיח מאיזה מגרש ריק ליד הבית שלי, אולי שיכור, וצעק לכיווני דברים לא ברורים, כשבין המלמולים שמעתי "בואי! בואי!". רצתי מהר לבניין שלי ושמעתי את הצעקות שלו מאחוריי. נעלתי מאחוריי את הדלת של הדירה והלב שלי דפק כמו משוגע.

אף אחד לא ניסה לאנוס אותי. אני גם לא חושבת שבאף אחד מהמקרים האופציה הזאת הייתה הגיונית או ממשית. ואולי חלק מהמקרים בכלל לא היו מיניים. למשל, ההומלס המוזר ההוא. אלו דברים שאולי יכולים לקרות גם לגברים. אבל זה מפחיד נורא, וזה קורה כל הזמן. וכל פעם שאני עולה הביתה כשאני חוזרת מהעבודה בחמש בבוקר, אני בטוחה שמשהו רע יקרה לי. כל פעם שאני נועלת מאחוריי את הדלת אני נושמת לרווחה.

העולם נהיה מקום ממש מפחיד.

אבל אולי זה לא עובד כל כך טוב ביחד לא רק בגלל איך שאני; אולי פשוט אי אפשר. אולי כל התהליך הזה, של בניית תרחישים, מודלים תאורטיים של מציאות, ומחשבות אם… אז, והתחשבות בכל הגורמים, מובילה אותך בכל מקרה למבוי סתום, שבו את ניצבת מול שתי בחירות, או שתי פרשנויות לגבי ההווה, ואת בוחרת באקראי, או לפי מה שבא לך, או לפי איזשהו דחף שאת לא יכולה להסביר. לכן אני דווקא מרוצה מהיכולת שלי להשתמש באיזשהו דמיון רגשי. האם להתחיל לעבוד בחצי משרה בתל אביב כרגע זה רעיון טוב? אני לא יודעת. יש לי אינפורמציה אודות כמות הזמן שיש לי והדרך לחלק אותו, ואודות כמה זמן בממוצע לוקח להגיע מירושלים לתל אביב, ויש לי אינפורמציה משוערת על כך שכדאי לי לעבוד במשהו כלכלי תוך כדי התואר, כי זה יועיל לי אחר כך בכל מקרה, ובטוח יותר יועיל לי מהעבודה שלי עכשיו, ואני יכולה, תאורטית, גם לבנות איזה מודל שישער, בהתחשב בכל מיני פרמטרים, כמה יירד הממוצע שלי בתואר אם אקדיש את חיי לעבודה, וכמה פעמים בחודש אוכל לצאת לבלות, וכמה פרקים של הסופרנוז אוכל לראות בלפטופ מהנסיעה מירושלים לתל אביב או בכיוון ההפוך (בדיוק 50 דקות!), ועד כמה, אחרי כמה חודשים של עבודה כלכלית, אני אדע לומר עד כמה זה באמת לא בשבילי או כן בשבילי. נניח שאפשר אפילו לכמת את כל הדברים האלה, ואפילו לא בצורה משוערת, אלא בצורה מושלמת, ולהגיע לתשובה, אפילו מוחלטת: כן, כדאי לך לעבוד בחצי משרה בתל אביב.

אז הייתי הולכת לעבוד בחצי משרה בתל אביב? אני לא חושבת. זה פשוט לא מרגיש לי כמו משהו שאני רוצה לעשות.

אני מקשרת את זה, בתוך עולם האסוציאציות שלי, להיידגר, (וסליחה אם אני חוטאת לו או להבנתו) ול-Dasein שלו, היש שמבין את הוויתו, שאינו מוגדר באמצעות תכונות, אלא מתקיים, לא במובן של קיום בחלל ובזמן, אלא במובן של אופני קיום, אופני התייחסות, שדות משמעות, שאין מרחק תאורטי מהם, אלא יש חתירה בתוכם, אינטראקציה איתם.

אני לא יכולה לעשות את המרחק התאורטי הזה. אני יכולה להתקדם קצת באמצעות אינפורמציה, וברור שהיא הכרחית בשבילי. אבל אני לעולם לא אבין את הדברים מבחוץ, באמצעות מחשבה. אני גם לא אדע מהי ההחלטה הנכונה, וגם אם הייתי יודעת, אני לא בטוחה שהייתי מבצעת אותה.

* * *

2.2 [...] ייתכן ותעבוד שעות נוספות ו/או ימי עבודה בלתי שגרתיים, אם וכפי שתידרש לכך על-ידי הממונים עליך ובהתאם לצורכי העבודה.

(הציטוטים לקוחים כולם מחוזי עבודה ישנים)

אני שונא למהר בבוקר. זה לא עניין הקימה בשעה מוקדמת, כמו שזו תחושת הלחץ: את השעון המעורר מכווננים לשעה המאוחרת ביותר שתתן בידך את מינימום הזמן הדרוש לך להתארגנות עד ליציאה; ואותה יש לתכנן כך שיוותר לך מינימום הזמן הדרוש כדי להגיע למקום העבודה בשעה מוקדמת דיה. על כן אתה מתעורר יום-יום אל תוך התעוקה שבעמידה בלוח הזמנים שהצבת לעצמך בלילה לפני כן: כך וכך זמן למקלחת, כך וכך זמן להתלבשות, וכל חריגה מהשעון הקוצב עולה לך ברגשות אשמה.

אני אוהב לקום ולהתארגן לאט. להתקלח ולהתלבש בזמן הטבעי שלוקח לי, ולקרוא חדשות או לבזבז רבע שעה באינטרנט אם מתחשק לי. אני אוהב לצאת לעבודה רק אחרי שכיליתי את הרצונות הטבעיים באותו הבוקר ונותרתי לראשונה באותו יום מול התחושה הריקה: מה עושים עכשיו? נתחיל לעבוד. ובימים אחרים: אקרא עיתון; אבשל משהו; אנגן בפסנתר; אצא לקנות ברז שיחליף את הברז המקולקל.

* * *

3. בכל תקופת עבודתו בחברה ינהג העובד כלפיה ביושר, במסירות, במיומנות ובנאמנות. העובד מתחייב להקדיש את כל כושר עבודתו ומיטב כישוריו ומיומנותו לקידום עסקי החברה ולענייניה.

בעצם ניתן לתאר את הבעיה כך. שני מודלים מתחרים עומדים זה מול זה. הראשון הוא מודל הצבא: בשעות העבודה אתה נדרש לתת את כולך למען המטרה האצילית והקדושה, אבל ברגע שעזבת אתה פטור ממחשבה או עיסוק בנושא. למעשה, אם נניח שירתת בחיל המודיעין, התעסקות בעבודה מחוץ לבסיס היא עבירה פלילית. כך שבערבים ובסופי השבוע אתה פנוי פנאי מוחלט: אחדות מוחלטת נקייה מוצבת בפניך ואתה נדרש לעצב אותה בדמותך.

ובקצה השני, מודל האוניברסיטה, תואר ראשון: הזמן בו אתה צריך לשהות "בעבודה" מוגדר באופן פונקציונלי, אד-הוק: כשיש שיעור, אתה צריך להיות בכיתה הזו והזו, בשעה כך וכך. בכל שאר הזמן אתה אדון לעצמך. מצד שני, דרישות העבודה כמובן חורגות מתחומי מרחב העבודה עצמו, ולגיטימי לעבוד מכל מקום ובכל זמן (בבית בשעה אחת בלילה). רגשי האשמה משתלטים ומתפשטים וממלאים את החיים ואת החרכים הדקים ואת רגעי פריקת העול והשינה עד מאוחר והשיחות המתארכות עם החברים והצפייה ב"מד מן". שהרי בכל רגע, בעצם יכולת לשייף ולהקצע עוד את יצירת המופת (שבר הכלי) שהיא אתה הסטודנטיאלי.

אם כך, שני מודלים, ואני בוחר בשני. או אולי מוטב לומר: השני בוחר בי. פגשתי באותם אנשים, שנראה שהיעילות היא טבע שני להם. גם אתם מכירים אותם, אותן חיות מיתולוגיות שאין להן את הדחף לבדוק מייל בזמן שהם עושים משהו אחר, שגודשים את זמנם בפעילויות ומספיקים הכל ולא קורסים בין לבין. ניסיתי להיות כזה, באמת שניסיתי, עם טבלאות ושיטות והחלטות דרמטיות באישון ליל וגוגל קלנדר (רק היום התקנתי תוכנה שתגביל את הזמן שאני מכלה באתרי חדשות). אבל עכשיו בגילי המופלג, אולי הגיע הזמן להודות: לא אהיה כך ולא אוכל להיות כך. (ואולי זוהי רק סנונית ראשונה שמעידה על הפיכתי לאדם מבוגר, שלא יכול עוד להשתנות. כך או כך זו האמת.)

* * *

5.3.3. העובד מתחייב להודיע לחברה, בכתב, על כל המצאה ו/או פטנט ו/או סימן מסחר ו/או סוד מסחרי ו/או חידוש כלשהי שימציא ו/או שימציאו עובדי החברה הכפופים לו, מייד עם הגילוי על כך.

דעתי מוסחת בקלות ואני מתקשה להתמיד בפעילות בריכוז מאומץ יותר מעשר דקות ברצף. מצד שני, אני מרגיש שאני מלא ברצון וכוונה אמיתיים; כשאני רוצה לעשות משהו, אני רוצה לעשותו באמת ובכוונה מלאה. מצד שלישי, כשאני נאלץ לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות באותו הרגע, אני נשטף אומללות וחוסר יכולת להתמודד עם המצב. זה נשמע כמו אמירה של אדם מפונק, או מתלהב, אבל בעצם מדובר בעובדה אמפירית עגומה, שאני מתקשה לשנות בי למרות שאני מבין שהיא מגבילה אותי.

כך שבמהלך היום מתחלפים מוקדי החשק שלי תדירות. איך אדם מצליח לגרום לעצמו לתפקד בעבודה, אפילו אם היא מעניינת אותו, בזמן התחום בו הוא אמור לעשות אותה? בעבודה הקודמת שלי קולגות הציעו לי להצטרף ל"הפסקת קפה". והרי עצם הקונספט מעורר בי רתיעה וזרות. באמת עבדתם כל הזמן הזה? אתם באמת מצליחים לתפקד במלוא הכוונה מבוקר עד ערב, חוץ מההפסקות המוגדרות? אתם כל כך שולטים בעצמכם, שאתם מסוגלים לצמצם את הצורך לעשות מה שלבכם חפץ לאותן עשר דקות של התגודדות בפינת הקפה? כך שבלית ברירה אני מוכן לקבל על עצמי את העובדה שההתעסקות בעבודה לא תהיה תחומה. אם אעבוד בדיוק כשאני חפץ בעבודה, וכשלא ארצה לעבוד – לא אנסה להכריח את עצמי, אלא אעשה דברים אחרים בכוונה מלאה, אני חושב שהדבר ייטיב הן עם העבודה והן עם הדברים האחרים.

* * *

3.6 העובד מתחייב לסייע לחברה, ולכל תאגיד נלווה או קשור, ולעמוד לרשותה, גם לאחר סיום יחסי העבודה עם החברה, מכל סיבה שהיא, לרבות לצורך מסירת כל מידע הנוגע לעבודתו או לפעולות אותן ביצע, לצורך ניהול סכסוכים ובכלל זה הליכים משפטיים או מעין משפטיים.

אני הולך ברחוב בשתיים עשרה בצהריים, עם שקית מהסופר, ובה ירקות שקניתי כדי להכין תבשיל עם כרובית וגרגירי חומוס. בחוץ השמש זורחת ויש המולה נעימה ברחוב. אני נזכר בחלחלה באלטרנטיבה: איך זה יתכן ש"משרה מלאה", הוא הרעיון הטוב ביותר שהחברה שלנו הצליחה לחשוב עליו? כמו שאמר מישהו שכבר שכחתי מיהו: אני מקבל את זה שצריך לעבוד, אני לא מקבל את זה שאני צריך לרצות לעבוד. זה הרי העניין: כל מסלולי החיים סופם באותה נקודה.

זוהי ההבטחה בסופו של דבר: בין אם אתה חפץ בפרופסורה מכובדת ויוקרתית, או מנכ"לות של תאגיד ענק, או אפילו סתם עבודה פשוטה ונעימה ללא שאיפות; אלה וגם אלה יביאו אותך למשרה המלאה. בבוקר תמהר להגיע למשרד, תעבוד כל היום, ותצא במקרה הטוב בדיוק בזמן כדי לראות את השמש שוקעת.

חיים ללא שמש. האם יש מחשבה מדכאת מזו. הו, מאסטר יקר. מדוע עזבתני?

כך לפחות אמרתי לעצמי. אבל, אשליה זו לא יכלה להימשך זמן רב מדי, ואכן לפתע אני רואה ישראלי בהמה נעמד ליד אמצע התור, שניים או שלושה אנשים לפני, ופוצח בריקוד הידוע של ההליכה האיטית וההמנעות מקשר עין.

הגבר המבוגר שהוא ניסה לעקוף מעיר לו: "יש פה תור". הבהמה מבין שהוא לא יצליח לעקוף אותו, ולוקח שני צעדים אחורה, אבל כמובן לא הולך לסוף התור, אלא נשאר פחות או יותר במקום.

האוטובוס מגיע והתור מזדחל לאיטו. אני שם את עיני על הבחור ומביט בהשתאות (מלווה בהערצת-מה) על הטכניקה שלו. זוהי מיומנות מושלמת. צעדים מדודים ועדינים, כמו בלרינה. נראה שהוא לא באמת מתעניין בתור, שהוא סתם עומד ליד ומהרהר בענייני דיומא. ועם זאת, בדרך פלא, הוא מתקדם אט אט לתוך התור. כמו קרחון, לא תוכל לראות אותו זז, אבל הסט את מבטך לרגע –  והוא מחליק פנימה עוד ועוד, אצילי ונישא.

כעבור מספר דקות אני לא יכול להתאפק ואני פונה אליו בחיוך מהול בבוז.

ר"ש: "אתה לא מוותר, אה?"

ישראלי-בהמה: "מה?"

ר"ש: "עקפת עכשיו את כל התור."

ישראלי-בהמה: "איזה, לא עקפתי את כל התור, מה פתאום." (טכנית, הוא צודק, הוא עקף רק חצי תור, קרוב ל-20 איש)

ר"ש: "עקפת עכשיו את כל האנשים האלה. אתה הגעת לכאן אחריהם ועכשיו אתה לפניהם בתור."

ישראלי-בהמה: "תאמין לי, לא כולם הגיעו לפני, זה בסדר" (ואט דה פאק?? זו גישה מדהימה: בהיעדר טיעונים, הוא פשוט אמר משהו שהוא שקר מוחלט, אפילו כשראיתי בעיניים שלי שזה שקר, והוא יודע את זה)

ר"ש: "על מה אתה מדבר? תקשיב, ניסית לעקוף, תפסו אותך, לא נורא, חבל, עכשיו תוותר ותלך אחורה."

ישראלי-בהמה: "לא תפסו ולא כלום. תתעסק אתה בעניינים שלך ואני אתעסק בעניינים שלי."

וכך נסתיימה שיחתנו. מאוחר יותר עלה בדעתי שמבלי משים עברתי תהליך חשוב: המעבר מנערות לבגרות. לא כשאתה עובר את גיל 30, או כשאתה מועסק במשרה מלאה, או כשיש לך ילדים. לא לא. אתה הופך למבוגר בדיוק ברגע שבו אתה מחליט להעיר לפושטקים.

והכי גרוע, שאני גם לא מתחרט על זה. זיקנה, הנה אני בא.

מהומות הפנסיה האחרונות בצרפת, בהן מיליוני (!) בני אדם יצאו לרחובות להפגין באלימות נגד החלטת הממשלה להעלות את גיל הפנסיה בשנתיים (!), הזכירו לי סדרת מחשבות שהיתה לי לפני זמן מה. חשבתי שאולי זו הזדמנות טובה להיזכר בה ולראות מה חדש.

הטקסט למטה בעצם נכתב, בצורה זו או אחרת, לפני כ-3 שנים. התקופה היתה תקופה של התלבטות דרמטית, אחרי השחרור מהצבא ולפני הבחירה בניסיון להתקדם במסלול אקדמי בתחום הנוכחי שלי. כחלק מהניסיון שלי לקבל החלטה סופר-רציונלית, שלוקחת בחשבון את כל הגורמים האפשריים, וצופה מראש את כל הקטסטרופות, ניסיתי להסיק עובדה בסיסית חשובה: בהנחה שאורח החיים שבו אבחר עומד בסתירה לרמת שכר גבוהה (מכיוון שאני רוצה, כמו כולם, לעבוד מעט, ובעבודה מעניינת), מהי רמת השכר שסביר להסתפק בה?

בלי קשר לתוכן עצמו, היה מעניין בשבילי לראות את הסגנון בו כתבתי לפני 3 שנים. הרושם הראשוני שנוצר אצלי דומה לדרך בה החברים שלי מתארים אותי כקריקטורה: מתוח, פסימיסט חוזה קטסטרופות, אדם שמנסה לקבל החלטות רציונליות במקום שבו לא ניתן לעשות זאת. לחוץ.

נשאלת אם כן השאלה, ואיתה התשובה המתבקשת, במה השתניתי. כאן אולי המקום לסגירת מעגל: הכרה בטעותי, השלמה עם כך שלפעמים אי אפשר לתכנן קדימה בחיים, ושצריך פשוט להרפות. לזרום. להבין שבחירות הן לא דרמטיות כמו שהם נראות. שאפשר לשנות. שעכשיו אני אדם שלא רואה רק את האפוקליפסה הקרבה, אלא גם יודע ליהנות מהמקום בו הוא נמצא, ואפילו, רחמנא ליצלן, לחשוב שיהיה בסדר.

ובכן, אולי זה המקום, אבל זה לא ככה בכלל. חברים יקרים, לא השתניתי בכלל, צדקתי מהרגע הראשון, ואני צודק גם עכשיו! לכו כולכם לעזאזל! אין דרך יותר טובה לקבל החלטות, כן צריך להתכונן לקטסטרופה, בחירות אינן הפיכות, וחיים של לחץ ואומללות הם החיים הנכונים! כל מי שמעוניין בסגירת מעגלים והשלמה יכול לקרוא פוסטים אחרים בבלוג זה. כאן תקבלו רק קונסיסטנטיות מרירה.

א. הטעם בפאניקה

האם באמת יש סיבה להטריח את עצמי, בגיל כל כך מוקדם, לבחוש בשאלות פיננסיות שמסתכלות שנים קדימה, עד הפנסיה הרחוקה? אני מודע לכך שזה נראה מגוחך, אבל אני לא מרגיש ככה. פשוט יש לי מין תחושה בסיסית כזו, שהולכת ומתחזקת - שאין סיבה להניח שיהיה בסדר, פשוט בגלל שבכמות מאוד גדולה מהפעמים – לא בסדר, ובהרבה קני מידה.

לסבא וסבתא שלי לא היתה פנסיה, והם היו צריכים להסתמך על קצבות זקנה, פיצויים לניצולי שואה וסיוע מאמא. לא מזמן קיצצו בקצבאות הזיקנה, אבל מילא – נאמר שהיית מאותם אנשים שדווקא דאגו לעצמם להסדרי פנסיה (שחלקם היחסי באוכלוסיה, לדעתי, עומד על 53%); ב-2003 היה משבר גדול בקרנות הפנסיה שדרש מהמדינה להתערב ולסבסד קצבאות פנסיה רבות. וגם אם הכל בסדר – ב-60 השנים הקצרות במדינתנו היו אינפלציות דוהרות, משברי מניות בנקים, וזה עוד בלי לדבר על המישור הפוליטי הלא מבטיח במיוחד. וגם אם זה יהיה בסדר – אין ערובה לכך שלא יקרה מצב, לדוגמה, בו כלכלת ארה”ב קורסת ולוקחת את כולנו למטה איתה. גם זה קרה בעבר הנראה לעין.

אין באמת מה לעשות; אי אפשר לחזות את העתיד וכו’. אבל אפשר, לכל הפחות, לא להתעלם ממנו, לנסות להשתמש במעט שאפשר כדי להסיק ממה שהיה על מה שיהיה. סה”כ, לא בטוח שמדובר בחישובים מסובכים במיוחד: תחת התסריט הגרוע ביותר, אבזבז כמה שעות מזמני כדי לחשב בצורה מפורשת מה שהאנשים סביבי אומרים בצורה לא מדויקת – שאם אני אעשה מה שאני רוצה, כשאני מקפיד לא לחיות בשכר רעב, ולחסוך בתבונה – יהיה בסדר. אבל אם לא – נשמע לי שכדאי מאוד לדעת מזה.

אין לי אשליה – לא ניתן לקבל תחזיות מדויקות באמת. אני לא מצפה להיות מסוגל לנסח לעצמי במפורש מה המינימום האפשרי, ולהיות בטוח שזה הקו האדום שלי. דברים לא עובדים ככה. אבל אני כן מאמין שהרבה החלטות אפשר לבסס על סמך מידע חלקי, הסתברותי – ולו רק כי האלטרנטיבה היא לעשות את זה על סמך אפס מידע, או ללכת על סמך מה שנראה לי כמו “תחושות בטן ציבוריות”, שהרבה פעמים פשוט לא אומרות שום דבר. אני כן מאמין שאפשר לקבל אינטואיציה לגבי מה סביר ומה לא – אינטואיציה שלא היתה שם לפני כן, פשוט כי אף אחד לא מלמד אותך מהי, ואתה לא טורח לבדוק.

ב.

מה המינימום שצריך להרוויח, כדי לחיות חיים סבירים? אם אמצא את עבודת חיי, מה הקו האדום של משכורת שמתחתיו אני לא מוכן לרדת?

אם כסף צריך להחזיק אותך, לממן את ההוצאות השוטפות שלך ושל בני ביתך, בהווה ובעתיד, הרי שיש בגדול שתי שאלות מעניינות. הראשונה – כמה צריך להוציא בחודש? השניה – כמה צריך לחסוך, בשביל העתיד?

ג. כמה עולה לחיות

לגבי השאלה הראשונה. הלמ”ס מספרת, כי משק בית ממוצע בישראל מוציא 10,816 ש”ח בחודש. אפשר לראות גם איך זה מתחלק לפי מספר הנפשות – משק בית עם בן אדם אחד מוציא 6,178 ש”ח, משק בית עם ארבע נפשות מוציא 16,156 ש”ח. אפשר להסתכל גם לפי חמישיונים – העליון מוציא בממוצע 16,959 ש”ח בחודש (בלי חלוקה לפי מספר נפשות). זה נותן איזשהו קנה מידה להכנסה הפנויה שאתה צריך לחודש – לחלק לשניים, בהנחה שאתה נשוי, ושניכם עובדים (ומקבלים אותו שכר. האם זה סביר?).

סקר קצר אצל מכרים נשואים מעלה: מחייה לזוג, כולל משכנתא (בכפר סבא נניח), עם שני ילדים קטנים – היא באיזור ה-10,000 שקל לחודש. שזה תואם לסטטיסטיקה הממוצעת.

ד. כמה עולה למות

לגבי השאלה השניה, המרכז המידע הישראלי לגרונטולוגיה מספר, כי משק בית של קשישים מוציא בין 4,500 ל-8,700 ש”ח בחודש, שוב, תלוי במס’ האנשים. מגזין דה-מרקר פרסם בדצמבר 2006 כתבה על כמה צריך לחסוך לפנסיה, בו הוא גם מצטט את העובדה שלפי הלמ”ס, זוג פנסיונרים ממוצע מוציא כ-8,000 ש”ח בחודש. הם אומרים, ובצדק רב, שכשאתה קשיש אתה רוצה להתרחק מהממוצע אפילו יותר משכשאתה לא קשיש: הוצאות על בריאות וסיעוד וחבריהם הערמומיים, שעטים עליך דווקא כשאתה חלש, הן כנראה הסיבה שתצטרך לחרוג מהממוצע, ולאו דווקא חשק פתאומי לעלייה בסגנון החיים.

ממשיכים דה-מרקר ואומדים את כמות הכסף שמומלץ לפרוש איתו לפנסיה ב-2.5 מיליון ש”ח לזוג. שזה לא מעט בכלל. החישוב שלהם נשמע לי הגיוני (וגם אם לא, בכל מקרה זו רק שורה של קירובים). כאן אנחנו נכנסים למסכת חישובים – בהנחה שאני יכול להרוויח תשואה מסוימת לשנה, כמה אני צריך לשים בצד כל חודש כדי להגיע לסכום הזה?

נהוג לומר שבהשקעה סולידית, נניח אג”ח ממשלתי, אפשר להרוויח 4% בשנה. לפי החישוב הזה כדי להגיע ל-2.5 מיליון – צריך לשים בצד כל חודש כ-2,200 שקל, במשך 40 שנה. אם אני מתאמץ קצת (מה זה אומר?), ומגיע ל-5% בשנה, אז אני צריך לשים בצד כ-1,700 שקל.

נניח שאני שם את כספי על מדד ת”א 25 (בשנת 2006, אף קרן נאמנות לא היכתה את המדד. באופן כללי יש רבים שאומרים שהימור על מדד ת”א 25, או 100, בטווח הארוך מניב הכי הרבה תשואה, עם פחות דמי ניהול). בהנחה (הבלתי סבירה?) שהצמיחה בישראל ממשיכה בקצב הנוכחי – נאמר, תשואה של 10% בשנה – אני צריך לשים בצד כ-470 שקל – משמעותית פחות.

ד. כמה צריך להרוויח

נסכם: נניח שאני לא מתיימר להוציא יותר מהממוצע כל כך – ניקח טווח ביטחון ונאמר שאני רוצה להוציא 12,000 בחודש. נניח שאני לא מתכוון להשקיע בבורסה או להסתכן, ולכן אני צריך לשים בצד 2,000 שקל כל חודש. ההפרשות לכל מיני קרנות פנסיה או קופות גמל הן גם ככה איזשהו אחוז מההכנסה נטו, אחוז שהולך וגדל ככל ההכנסה הפנויה גדלה (כי מס הכנסה לא עובד על הפרשות לפנסיה, אבל כן על הכסף נטו). אז בעצם צריך שכל אחד מבני הזוג ירוויח כ-6,000 נטו, שזה אומר בערך 8,000 ברוטו – והכסף לפנסיה יוצא מספיק טוב.

זה המינימום אם כך - 8,000 לחודש לבן-אדם. בערך 40 שקל לשעה. אני יכול להאמין שרוב העבודות שאני ארצה יתנו לי שכר כזה, בוודאי לאורך קריירה שלמה. כך שלא נראה שיש פה הגבלה אמיתית. נראה שיהיה בסדר בכל זאת, מה?

ה. למה כל החישובים המתישים האלה לא משנים כלום

ועכשיו לשורה ארוכה של סייגים.

לחיות סביב הממוצע – זה משהו שיש בו סיכון רב. בייחוד כשאתה קשיש, כאמור (ולכן לקחתי יותר בטחון שם), אבל לא בהכרח. יש הרבה סיבות שבגינן פתאום תצטרך להוציא הרבה כסף, במפתיע. זה שאתה מוכן לא לחיות מעל הממוצע, לחסוך בהוצאות ונסיעות ובבילויים, לא אומר שתוכל לעשות פשרות כאלה, לדוגמה, בקשר לילדים שלך: אם חינוך טוב ידרוש הרבה כסף – הרבה יותר קשה יהיה אז להתפשר על הממוצע. אם פתאום יידרש טיפול תרופתי יקר, או מאיזושהי סיבה תצטרכו לעבור לארץ אחרת – כל זה דורש כסף, שכדאי שיהיה לך, ליתר בטחון.

יתרה מזאת: כל החישוב הזה פועל בהנחה שאני עובד מעכשיו עד גיל הפרישה, במשרה מלאה, באותה העבודה. זה סגנון חיים שרוב האנשים לוקחים על עצמם, אבל הוא מאוד תובעני. מה אם אני לא רוצה לקחת על עצמי את אורח החיים המערבי הנפוץ, של לעבוד כל היום ובקושי לראות הילדים? מה אם אני רוצה לטייל בחו”ל אחת לכמה זמן? יותר חופש? מה אם אני רוצה להיות, חלילה, זקן פעלתן ועסוק? לפרוש יותר מוקדם? מה אם אני רוצה לעשות עוד שורה של תארים אקדמאים? מה אם אני רוצה להיות מסוגל להחליף מקצוע לפחות פעם אחת – ולסבול ממשכורת נמוכה למספר משמעותי של שנים?

במקרה כזה, כדי לתת לעצמי אפשרויות, אני צריך להרוויח יותר. בסדר גודל לא מבוטל. אולי 10,000, אולי 12,000 (אני – כלומר, אני וזוגתי, בממוצע). ואולי גם להבין דבר או שניים בכספים. זה כבר יכול להיות ההבדל בין "עבודת החלומות" ל"עבודה שהיא די מעניינת והאנשים ממש בסדר אבל מה אני אגיד לך זה לא הכי הכי".

ו. ואף יותר גרוע

ואולי גם זה לא מספיק. אולי גם מה שנראה לי כמו בטחון כלכלי מספק, הוא לא טוב מספיק. לדוגמה – יש הרבה תחזיות שהמערב הולך להיקלע למשבר פנסיה קשה, בקרוב: תוחלת החיים עולה, הילודה יורדת, ובגדול לא יהיה כסף לתת לקשישים, כי לא יהיו מספיק צעירים שיממנו אותם.

אולי חופש אמיתי, ובטחון כלכלי אמיתי, אפשר להשיג רק בעצמאות אמיתית. אולי צריך לפתוח עסק ולהיות בעלים של חברה, ולא שכיר. אולי צריך להשקיע את העשר שנים הקרובות בלהתעשר מעבר לכל ספק – ואז, בגיל 40, לחיות בחופש אמיתי. אבל גם זה קורבן גדול להקריב.

סיום

חזרה לזמננו אנו.

מה עשיתי מאז? בגדול, כלום. דעותיי בנושא נשארו דומות, אם כי הנושא פחות חי בי. הבחירה בתואר שני ודוקטורט מחייבת על הדרך בחירה בשכר נמוך – לא חסכתי שום כסף ב-3 שנים האחרונות, וכנראה שלא אחסוך הרבה גם אחר כך. כולי תקווה, ובעצם זה ההימור שאני לוקח, שאחרי הדוקטורט אצליח למצוא משרה שתענה על הדרישות שלי. אני מקווה (ומעריך) שזה סביר.

מה קרה לעולם מאז? בערך מה שהיה צפוי שיקרה. את התחזית על משבר הפנסיה במערב לא אני ערכתי, אבל נדמה שהתהליך שקורה הוא בדיוק זה שהיה צפוי: הילודה הנמוכה גורמת לכך שלא ניתן לממן את הפנסיה של תושבי אירופה, והממשלות השונות נאלצות להעלות את גיל הפרישה. ואולי זה פתרון סביר, שעדיף על משבר כולל. כמובן, תמיד קיימת גם האופציה שישראל (אם אגור בה) תהפוך למדינת רווחה מתקדמת דוגמת שבדיה או נורבגיה. תסריט שלחלוטין הופך אפשרי עם עתודות הגז החדשות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה?