אתמול חיכיתי בתור של 480 בחזרה מירושלים לתל אביב. שלא כבדרך כלל, התור התארך מעבר לאיזור המוקצה לו, ושרשרת ארוכה של אנשים, מסודרים אחד אחרי השני, חיכתה בסבלנות בתור. עומדים בטור לפי סדר הגעתם, כל נוסעי קו 480 בשעה 17:48 ביום ראשון היו נחושים וחדורי מוטיבציה ובליבם מטרה אחת: לעלות לאוטובוס בהגינות ובטוהר לב, על פי כללי המוסר והצדק.
כך לפחות אמרתי לעצמי. אבל, אשליה זו לא יכלה להימשך זמן רב מדי, ואכן לפתע אני רואה ישראלי בהמה נעמד ליד אמצע התור, שניים או שלושה אנשים לפני, ופוצח בריקוד הידוע של ההליכה האיטית וההמנעות מקשר עין.
הגבר המבוגר שהוא ניסה לעקוף מעיר לו: "יש פה תור". הבהמה מבין שהוא לא יצליח לעקוף אותו, ולוקח שני צעדים אחורה, אבל כמובן לא הולך לסוף התור, אלא נשאר פחות או יותר במקום.
האוטובוס מגיע והתור מזדחל לאיטו. אני שם את עיני על הבחור ומביט בהשתאות (מלווה בהערצת-מה) על הטכניקה שלו. זוהי מיומנות מושלמת. צעדים מדודים ועדינים, כמו בלרינה. נראה שהוא לא באמת מתעניין בתור, שהוא סתם עומד ליד ומהרהר בענייני דיומא. ועם זאת, בדרך פלא, הוא מתקדם אט אט לתוך התור. כמו קרחון, לא תוכל לראות אותו זז, אבל הסט את מבטך לרגע – והוא מחליק פנימה עוד ועוד, אצילי ונישא.
כעבור מספר דקות אני לא יכול להתאפק ואני פונה אליו בחיוך מהול בבוז.
ר"ש: "אתה לא מוותר, אה?"
ישראלי-בהמה: "מה?"
ר"ש: "עקפת עכשיו את כל התור."
ישראלי-בהמה: "איזה, לא עקפתי את כל התור, מה פתאום." (טכנית, הוא צודק, הוא עקף רק חצי תור, קרוב ל-20 איש)
ר"ש: "עקפת עכשיו את כל האנשים האלה. אתה הגעת לכאן אחריהם ועכשיו אתה לפניהם בתור."
ישראלי-בהמה: "תאמין לי, לא כולם הגיעו לפני, זה בסדר" (ואט דה פאק?? זו גישה מדהימה: בהיעדר טיעונים, הוא פשוט אמר משהו שהוא שקר מוחלט, אפילו כשראיתי בעיניים שלי שזה שקר, והוא יודע את זה)
ר"ש: "על מה אתה מדבר? תקשיב, ניסית לעקוף, תפסו אותך, לא נורא, חבל, עכשיו תוותר ותלך אחורה."
ישראלי-בהמה: "לא תפסו ולא כלום. תתעסק אתה בעניינים שלך ואני אתעסק בעניינים שלי."
וכך נסתיימה שיחתנו. מאוחר יותר עלה בדעתי שמבלי משים עברתי תהליך חשוב: המעבר מנערות לבגרות. לא כשאתה עובר את גיל 30, או כשאתה מועסק במשרה מלאה, או כשיש לך ילדים. לא לא. אתה הופך למבוגר בדיוק ברגע שבו אתה מחליט להעיר לפושטקים.
והכי גרוע, שאני גם לא מתחרט על זה. זיקנה, הנה אני בא.
"אתה הופך למבוגר בדיוק ברגע שבו אתה מחליט להעיר לפושטקים."
וגם בעצם השימוש במילה "פושטקים" אתה יודע שעוד רגע קט, והנה הזיקנה תקפוץ עליך. כנראה שכל מה שנותר הוא לשים את המשטרה בחיוג מהיר בטלפון ולחכות שהשכנים הצעירים מהקומה מעל יעשו מסיבה.