עם סיומו של המאסטר חוזרת לפקוד אותי הסלידה מעבודה במשרה מלאה. בעצם, כל התנהלותי מאז השחרור מהצבא היא רק בחירה בסוגים שונים של דחיית הקץ, והנה עוד כמה חודשים אעשה זאת. בין אם מדובר בדוקטורט, או אולי במכון מחקר, או חברת היי-טק (ובסוף, הבה לא נתמם, אלה הן האפשרויות), זה הולך לקרות: משרה מלאה. הדרישה לבוא בבוקר, וללכת בערב, חמישה ימים בשבוע, יומיים מנוחה, וחוזר חלילה.
* * *
2.2 […] ייתכן ותעבוד שעות נוספות ו/או ימי עבודה בלתי שגרתיים, אם וכפי שתידרש לכך על-ידי הממונים עליך ובהתאם לצורכי העבודה.
(הציטוטים לקוחים כולם מחוזי עבודה ישנים)
אני שונא למהר בבוקר. זה לא עניין הקימה בשעה מוקדמת, כמו שזו תחושת הלחץ: את השעון המעורר מכווננים לשעה המאוחרת ביותר שתתן בידך את מינימום הזמן הדרוש לך להתארגנות עד ליציאה; ואותה יש לתכנן כך שיוותר לך מינימום הזמן הדרוש כדי להגיע למקום העבודה בשעה מוקדמת דיה. על כן אתה מתעורר יום-יום אל תוך התעוקה שבעמידה בלוח הזמנים שהצבת לעצמך בלילה לפני כן: כך וכך זמן למקלחת, כך וכך זמן להתלבשות, וכל חריגה מהשעון הקוצב עולה לך ברגשות אשמה.
אני אוהב לקום ולהתארגן לאט. להתקלח ולהתלבש בזמן הטבעי שלוקח לי, ולקרוא חדשות או לבזבז רבע שעה באינטרנט אם מתחשק לי. אני אוהב לצאת לעבודה רק אחרי שכיליתי את הרצונות הטבעיים באותו הבוקר ונותרתי לראשונה באותו יום מול התחושה הריקה: מה עושים עכשיו? נתחיל לעבוד. ובימים אחרים: אקרא עיתון; אבשל משהו; אנגן בפסנתר; אצא לקנות ברז שיחליף את הברז המקולקל.
* * *
3. בכל תקופת עבודתו בחברה ינהג העובד כלפיה ביושר, במסירות, במיומנות ובנאמנות. העובד מתחייב להקדיש את כל כושר עבודתו ומיטב כישוריו ומיומנותו לקידום עסקי החברה ולענייניה.
בעצם ניתן לתאר את הבעיה כך. שני מודלים מתחרים עומדים זה מול זה. הראשון הוא מודל הצבא: בשעות העבודה אתה נדרש לתת את כולך למען המטרה האצילית והקדושה, אבל ברגע שעזבת אתה פטור ממחשבה או עיסוק בנושא. למעשה, אם נניח שירתת בחיל המודיעין, התעסקות בעבודה מחוץ לבסיס היא עבירה פלילית. כך שבערבים ובסופי השבוע אתה פנוי פנאי מוחלט: אחדות מוחלטת נקייה מוצבת בפניך ואתה נדרש לעצב אותה בדמותך.
ובקצה השני, מודל האוניברסיטה, תואר ראשון: הזמן בו אתה צריך לשהות "בעבודה" מוגדר באופן פונקציונלי, אד-הוק: כשיש שיעור, אתה צריך להיות בכיתה הזו והזו, בשעה כך וכך. בכל שאר הזמן אתה אדון לעצמך. מצד שני, דרישות העבודה כמובן חורגות מתחומי מרחב העבודה עצמו, ולגיטימי לעבוד מכל מקום ובכל זמן (בבית בשעה אחת בלילה). רגשי האשמה משתלטים ומתפשטים וממלאים את החיים ואת החרכים הדקים ואת רגעי פריקת העול והשינה עד מאוחר והשיחות המתארכות עם החברים והצפייה ב"מד מן". שהרי בכל רגע, בעצם יכולת לשייף ולהקצע עוד את יצירת המופת (שבר הכלי) שהיא אתה הסטודנטיאלי.
אם כך, שני מודלים, ואני בוחר בשני. או אולי מוטב לומר: השני בוחר בי. פגשתי באותם אנשים, שנראה שהיעילות היא טבע שני להם. גם אתם מכירים אותם, אותן חיות מיתולוגיות שאין להן את הדחף לבדוק מייל בזמן שהם עושים משהו אחר, שגודשים את זמנם בפעילויות ומספיקים הכל ולא קורסים בין לבין. ניסיתי להיות כזה, באמת שניסיתי, עם טבלאות ושיטות והחלטות דרמטיות באישון ליל וגוגל קלנדר (רק היום התקנתי תוכנה שתגביל את הזמן שאני מכלה באתרי חדשות). אבל עכשיו בגילי המופלג, אולי הגיע הזמן להודות: לא אהיה כך ולא אוכל להיות כך. (ואולי זוהי רק סנונית ראשונה שמעידה על הפיכתי לאדם מבוגר, שלא יכול עוד להשתנות. כך או כך זו האמת.)
* * *
5.3.3. העובד מתחייב להודיע לחברה, בכתב, על כל המצאה ו/או פטנט ו/או סימן מסחר ו/או סוד מסחרי ו/או חידוש כלשהי שימציא ו/או שימציאו עובדי החברה הכפופים לו, מייד עם הגילוי על כך.
דעתי מוסחת בקלות ואני מתקשה להתמיד בפעילות בריכוז מאומץ יותר מעשר דקות ברצף. מצד שני, אני מרגיש שאני מלא ברצון וכוונה אמיתיים; כשאני רוצה לעשות משהו, אני רוצה לעשותו באמת ובכוונה מלאה. מצד שלישי, כשאני נאלץ לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות באותו הרגע, אני נשטף אומללות וחוסר יכולת להתמודד עם המצב. זה נשמע כמו אמירה של אדם מפונק, או מתלהב, אבל בעצם מדובר בעובדה אמפירית עגומה, שאני מתקשה לשנות בי למרות שאני מבין שהיא מגבילה אותי.
כך שבמהלך היום מתחלפים מוקדי החשק שלי תדירות. איך אדם מצליח לגרום לעצמו לתפקד בעבודה, אפילו אם היא מעניינת אותו, בזמן התחום בו הוא אמור לעשות אותה? בעבודה הקודמת שלי קולגות הציעו לי להצטרף ל"הפסקת קפה". והרי עצם הקונספט מעורר בי רתיעה וזרות. באמת עבדתם כל הזמן הזה? אתם באמת מצליחים לתפקד במלוא הכוונה מבוקר עד ערב, חוץ מההפסקות המוגדרות? אתם כל כך שולטים בעצמכם, שאתם מסוגלים לצמצם את הצורך לעשות מה שלבכם חפץ לאותן עשר דקות של התגודדות בפינת הקפה? כך שבלית ברירה אני מוכן לקבל על עצמי את העובדה שההתעסקות בעבודה לא תהיה תחומה. אם אעבוד בדיוק כשאני חפץ בעבודה, וכשלא ארצה לעבוד – לא אנסה להכריח את עצמי, אלא אעשה דברים אחרים בכוונה מלאה, אני חושב שהדבר ייטיב הן עם העבודה והן עם הדברים האחרים.
* * *
3.6 העובד מתחייב לסייע לחברה, ולכל תאגיד נלווה או קשור, ולעמוד לרשותה, גם לאחר סיום יחסי העבודה עם החברה, מכל סיבה שהיא, לרבות לצורך מסירת כל מידע הנוגע לעבודתו או לפעולות אותן ביצע, לצורך ניהול סכסוכים ובכלל זה הליכים משפטיים או מעין משפטיים.
אני הולך ברחוב בשתיים עשרה בצהריים, עם שקית מהסופר, ובה ירקות שקניתי כדי להכין תבשיל עם כרובית וגרגירי חומוס. בחוץ השמש זורחת ויש המולה נעימה ברחוב. אני נזכר בחלחלה באלטרנטיבה: איך זה יתכן ש"משרה מלאה", הוא הרעיון הטוב ביותר שהחברה שלנו הצליחה לחשוב עליו? כמו שאמר מישהו שכבר שכחתי מיהו: אני מקבל את זה שצריך לעבוד, אני לא מקבל את זה שאני צריך לרצות לעבוד. זה הרי העניין: כל מסלולי החיים סופם באותה נקודה.
זוהי ההבטחה בסופו של דבר: בין אם אתה חפץ בפרופסורה מכובדת ויוקרתית, או מנכ"לות של תאגיד ענק, או אפילו סתם עבודה פשוטה ונעימה ללא שאיפות; אלה וגם אלה יביאו אותך למשרה המלאה. בבוקר תמהר להגיע למשרד, תעבוד כל היום, ותצא במקרה הטוב בדיוק בזמן כדי לראות את השמש שוקעת.
חיים ללא שמש. האם יש מחשבה מדכאת מזו. הו, מאסטר יקר. מדוע עזבתני?
יופי של פוסט.
תשמע,
קיבלתי הצעת עבודה מהמשטרה. לא רק שוטרי סיור, גם בלשים וחקירות.
אולי זה מה שמתאים לך…
זו עבודה קדושה כמו בצבא שאתה צריך להשקיע את כל כולך בה בשעות העבודה, ואז אתה צריך להשקיע את כל כולך בה בשעות שבה מתרחשים הדברים שלא הוגדרו מראש.
וגם, אתה יכול לנסוע חינם שוב באוטובוס 🙂
ובנימה (רק קצת) יותר רצינית,
אתה יכול לעשות עוד מאסטר, אתה לא חייב לדווח שכבר יש לך אחד.
1. לייק וזה.
2. שמש: נו, יש לך שמש בסופ"שים, בחופשות וקצת בבקרים (יש מדינות שבהן גם את זה אין, שהן אגב מוצלחות פי אלף מהמדינה שלנו).
3. לחץ בבוקר: אני חשתי אותו היטב כשלמדתי באונ' והייתי צריך להגיע לשיעור. דווקא בהגעה לעבודה אין כל לחץ, לא אחמיץ כלום אם אגיע באיחור של רבע שעה.
4. האם אתה לא רוצה לעבוד בשעות קבועות או באופן כללי לא רוצה לעבוד 45 שעות בשבוע?
5. אתה מתעלם לחלוטין מהערך המוסף שיש לעבודה. יש משהו יפה ונעים בתחושה שאתה חלק ממשהו גדול יותר מעצמך בלבד (אומרים שהרעיון הזה עומד בבסיס הכמיהה לקשר זוגי, אבל לא נערב שמחה בשמחה). יש ערך בלתרום את מרצך ומיומנותך לארגון או רעיון שעושה דברים גדולים, שאתה מאמין שהם תורמים לחברה האנושית, בין אם מדובר במחקר מדעי, פיתוח טכנולוגיה, תרבות, פעילות ציבורית, חינוך וכו'.
6. הרעיון הטוב ביותר שהחברה שלנו הצליחה לחשוב עליו: מן הסתם כן, תורת המשחקים, שיווי משקל וזה. יש לך רעיון חלופי? אני בטוח שכל העולם ישמח לשמוע ואני אומר ברצינות מוחלטת ורק עם טיפ-טיפת ציניות.
7. הבוס שלי עובד מהבית. יום בשבוע (ולפעמים יותר) הוא יוצא מוקדם לעסוק בענייניו (שלרוב נוגעים בטיפול בילדים) וממשיך לעבוד בביתו בשעות הערב ולפעמים גם בסופ"שים, זה דומה יותר למודל המועדף עליך. רוצה לומר, יש גם מקומות כאלה באזרחות (מושאל) ואתה ר"ש, רב מיומנויות שכמוך, יכול למצוא לעצמך כזה מקום עבודה ואף להציב את המודל שלך כתנאי וכו'.
אני חושב שאני בעיקר לא רוצה לעבוד הרבה זמן. אבל אני כן מוכן לעבוד לא מעט, כל עוד אני אדון לגורלי, כמו שבעצם היה במאסטר. השילוב בין השניים – הרבה זמן ובשעות קבועות – הוא גרוע במיוחד.
אתה צודק שקיימים פורמטים אחרים. אגב, אחד הפורמטים האלה הוא להיות עצמאי , לדוגמה "יזם" או "להקים חברה" וכו'. אתה עובד הרבה שעות, אבל אתה לא נמדד לפי הנראות של העבודה שלך, אלא עובד בהתאם לצורך, ולפי השעות שאתה רוצה. לאחרונה אני חושב על זה כתכנית ב'.
פוסט לעילא.
הרשה לי להציע לך תכנית חלופית:
יש ללחוץ כדי לגשת אל FEWEB_MA_STREEM-021.pdf
ואל תשכח, ר"ש, שאחרי תואר שני בא תואר שלישי, שבו אתה מקבל כסף בשביל לעשות מה שאתה רוצה במינימום שעות.
ר"ש,
לא ניתן לנסח בצורה טובה יותר את אשר כתבת.
בתור סטודנטית שאוטוטו מסיימת את התואר הראשון, ונמצאת בצומת דרכים שבה אני שואלת את עצמי האם לצאת לשוק העבודה או שמא להמשיך לאקדמיה, זכיתי לקבל פרספקטיבה נוספת, פן נוסף שמדגיש בפני את הרצון ללמוד. כל שנותר לי הוא להודות לך.