לקבל החלטות זה קרב כל כך אבוד. אני חושבת שבסקאלת הקושי לקבל החלטות אני דווקא נמצאת במקום טוב; אולי משום שאני יודעת לעצור בשלב מסוים ולומר די, ופשוט להחליט משהו, ואולי משום שיש לי יכולת, ולו חלקית, לדמיין איך ארגיש בתרחישים מסוימים. לי יש בעיה קצת שונה בשיפוטים והחלטות: אני חושבת שאני מונחית על ידי שיקולים רציונליים, אבל בצורה מאוד עקומה. אפשר להמשיל את זה, אולי, לטיעון לוגי שמבחינה צורנית הוא מושלם, אבל התוכן של הטענות בתוכו הוא קשקוש גמור. בכלל, אני חושבת שאני שילוב מאוד מיוחד בין צורך כפייתי לנסח חוקים וכללים ולהנביע את המציאות באופן בלתי נמנע, לבין מניעים רגשיים ואימפולסיביים. זה לא עובד כל כך טוב ביחד.
אבל אולי זה לא עובד כל כך טוב ביחד לא רק בגלל איך שאני; אולי פשוט אי אפשר. אולי כל התהליך הזה, של בניית תרחישים, מודלים תאורטיים של מציאות, ומחשבות אם… אז, והתחשבות בכל הגורמים, מובילה אותך בכל מקרה למבוי סתום, שבו את ניצבת מול שתי בחירות, או שתי פרשנויות לגבי ההווה, ואת בוחרת באקראי, או לפי מה שבא לך, או לפי איזשהו דחף שאת לא יכולה להסביר. לכן אני דווקא מרוצה מהיכולת שלי להשתמש באיזשהו דמיון רגשי. האם להתחיל לעבוד בחצי משרה בתל אביב כרגע זה רעיון טוב? אני לא יודעת. יש לי אינפורמציה אודות כמות הזמן שיש לי והדרך לחלק אותו, ואודות כמה זמן בממוצע לוקח להגיע מירושלים לתל אביב, ויש לי אינפורמציה משוערת על כך שכדאי לי לעבוד במשהו כלכלי תוך כדי התואר, כי זה יועיל לי אחר כך בכל מקרה, ובטוח יותר יועיל לי מהעבודה שלי עכשיו, ואני יכולה, תאורטית, גם לבנות איזה מודל שישער, בהתחשב בכל מיני פרמטרים, כמה יירד הממוצע שלי בתואר אם אקדיש את חיי לעבודה, וכמה פעמים בחודש אוכל לצאת לבלות, וכמה פרקים של הסופרנוז אוכל לראות בלפטופ מהנסיעה מירושלים לתל אביב או בכיוון ההפוך (בדיוק 50 דקות!), ועד כמה, אחרי כמה חודשים של עבודה כלכלית, אני אדע לומר עד כמה זה באמת לא בשבילי או כן בשבילי. נניח שאפשר אפילו לכמת את כל הדברים האלה, ואפילו לא בצורה משוערת, אלא בצורה מושלמת, ולהגיע לתשובה, אפילו מוחלטת: כן, כדאי לך לעבוד בחצי משרה בתל אביב.
אז הייתי הולכת לעבוד בחצי משרה בתל אביב? אני לא חושבת. זה פשוט לא מרגיש לי כמו משהו שאני רוצה לעשות.
אני מקשרת את זה, בתוך עולם האסוציאציות שלי, להיידגר, (וסליחה אם אני חוטאת לו או להבנתו) ול-Dasein שלו, היש שמבין את הוויתו, שאינו מוגדר באמצעות תכונות, אלא מתקיים, לא במובן של קיום בחלל ובזמן, אלא במובן של אופני קיום, אופני התייחסות, שדות משמעות, שאין מרחק תאורטי מהם, אלא יש חתירה בתוכם, אינטראקציה איתם.
אני לא יכולה לעשות את המרחק התאורטי הזה. אני יכולה להתקדם קצת באמצעות אינפורמציה, וברור שהיא הכרחית בשבילי. אבל אני לעולם לא אבין את הדברים מבחוץ, באמצעות מחשבה. אני גם לא אדע מהי ההחלטה הנכונה, וגם אם הייתי יודעת, אני לא בטוחה שהייתי מבצעת אותה.
כתיבת תגובה