על פרגמטיזם ובחירות – דיאלוג סוקרטי

סוקרטס: …מה..? הלו? מי שם? איפה אני?

ר"ש: שלום.

סוקרטס: מי אתה? מה אני עושה פה? מדוע אני כפות?

ר"ש: אני ר"ש. רציתי לומר כמה דברים בקשר להצבעה בבחירות, להשפעה המעשית שלה ולמחשבות פרגמטיות כיוצא באלה. חשבתי שבמקום לעשות את זה בדרך הרגילה, אולי הנושא יועבר בצורה טובה יותר תוך שימוש בשיטה הסוקרטית. לשם כך הבאתי אותך לכאן. אני רוצה שתעזור לי לחדד את עמדותיי באמצעות שאלותיך הנוקבות, ולהבהיר לקהל קוראיי את דקויות דיעותיי.

מה יותר מפחיד: גניחות או צעקות?

בזמן האחרון שמתי לב שהתחלתי לפחד הרבה יותר ללכת לבד בלילה. ובזמן הממש אחרון, גם ללכת לבד בשבת בצהריים. ולרדת מהמונית ולעלות לדירה שלי בקומה הרביעית בבניין שיכון במרכז ירושלים כשאני חוזרת מהעבודה בחמש בבוקר. אף פעם לא הייתי פחדנית. אני תמיד הולכת לבד בלילה, כשאני חוזרת מבילוי, או מהעבודה. טיילתי לבד בחו"ל חודשים ארוכים. נסעתי לבד ברכבות ליליות בסין, נדחסתי בין עשרות גברים הודים באוטובוסים, וישנתי לבד בבתי מלון בערים נידחות, ולא פחדתי.

החלטות

לקבל החלטות זה קרב כל כך אבוד. אני חושבת שבסקאלת הקושי לקבל החלטות אני דווקא נמצאת במקום טוב; אולי משום שאני יודעת לעצור בשלב מסוים ולומר די, ופשוט להחליט משהו, ואולי משום שיש לי יכולת, ולו חלקית, לדמיין איך ארגיש בתרחישים מסוימים. לי יש בעיה קצת שונה בשיפוטים והחלטות: אני חושבת שאני מונחית על ידי שיקולים רציונליים, אבל בצורה מאוד עקומה. אפשר להמשיל את זה, אולי, לטיעון לוגי שמבחינה צורנית הוא מושלם, אבל התוכן של הטענות בתוכו הוא קשקוש גמור. בכלל, אני חושבת שאני שילוב מאוד מיוחד בין צורך כפייתי לנסח חוקים וכללים ולהנביע את המציאות באופן בלתי נמנע, לבין מניעים רגשיים ואימפולסיביים. זה לא עובד כל כך טוב ביחד.

בשבח הבטלה

עם סיומו של המאסטר חוזרת לפקוד אותי הסלידה מעבודה במשרה מלאה. בעצם, כל התנהלותי מאז השחרור מהצבא היא רק בחירה בסוגים שונים של דחיית הקץ, והנה עוד כמה חודשים אעשה זאת. בין אם מדובר בדוקטורט, או אולי במכון מחקר, או חברת היי-טק (ובסוף, הבה לא נתמם, אלה הן האפשרויות), זה הולך לקרות: משרה מלאה. הדרישה לבוא בבוקר, וללכת בערב, חמישה ימים בשבוע, יומיים מנוחה, וחוזר חלילה.

משהו קצר על בהמות

אתמול חיכיתי בתור של 480 בחזרה מירושלים לתל אביב. 

בעיית הכסף

הקדמה

מהומות הפנסיה האחרונות בצרפת, בהן מיליוני (!) בני אדם יצאו לרחובות להפגין באלימות נגד החלטת הממשלה להעלות את גיל הפנסיה בשנתיים (!), הזכירו לי סדרת מחשבות שהיתה לי לפני זמן מה. חשבתי שאולי זו הזדמנות טובה להיזכר בה ולראות מה חדש.