הקדמה
מהומות הפנסיה האחרונות בצרפת, בהן מיליוני (!) בני אדם יצאו לרחובות להפגין באלימות נגד החלטת הממשלה להעלות את גיל הפנסיה בשנתיים (!), הזכירו לי סדרת מחשבות שהיתה לי לפני זמן מה. חשבתי שאולי זו הזדמנות טובה להיזכר בה ולראות מה חדש.
הטקסט למטה בעצם נכתב, בצורה זו או אחרת, לפני כ-3 שנים. התקופה היתה תקופה של התלבטות דרמטית, אחרי השחרור מהצבא ולפני הבחירה בניסיון להתקדם במסלול אקדמי בתחום הנוכחי שלי. כחלק מהניסיון שלי לקבל החלטה סופר-רציונלית, שלוקחת בחשבון את כל הגורמים האפשריים, וצופה מראש את כל הקטסטרופות, ניסיתי להסיק עובדה בסיסית חשובה: בהנחה שאורח החיים שבו אבחר עומד בסתירה לרמת שכר גבוהה (מכיוון שאני רוצה, כמו כולם, לעבוד מעט, ובעבודה מעניינת), מהי רמת השכר שסביר להסתפק בה?
בלי קשר לתוכן עצמו, היה מעניין בשבילי לראות את הסגנון בו כתבתי לפני 3 שנים. הרושם הראשוני שנוצר אצלי דומה לדרך בה החברים שלי מתארים אותי כקריקטורה: מתוח, פסימיסט חוזה קטסטרופות, אדם שמנסה לקבל החלטות רציונליות במקום שבו לא ניתן לעשות זאת. לחוץ.
נשאלת אם כן השאלה, ואיתה התשובה המתבקשת, במה השתניתי. כאן אולי המקום לסגירת מעגל: הכרה בטעותי, השלמה עם כך שלפעמים אי אפשר לתכנן קדימה בחיים, ושצריך פשוט להרפות. לזרום. להבין שבחירות הן לא דרמטיות כמו שהם נראות. שאפשר לשנות. שעכשיו אני אדם שלא רואה רק את האפוקליפסה הקרבה, אלא גם יודע ליהנות מהמקום בו הוא נמצא, ואפילו, רחמנא ליצלן, לחשוב שיהיה בסדר.
ובכן, אולי זה המקום, אבל זה לא ככה בכלל. חברים יקרים, לא השתניתי בכלל, צדקתי מהרגע הראשון, ואני צודק גם עכשיו! לכו כולכם לעזאזל! אין דרך יותר טובה לקבל החלטות, כן צריך להתכונן לקטסטרופה, בחירות אינן הפיכות, וחיים של לחץ ואומללות הם החיים הנכונים! כל מי שמעוניין בסגירת מעגלים והשלמה יכול לקרוא פוסטים אחרים בבלוג זה. כאן תקבלו רק קונסיסטנטיות מרירה.
א. הטעם בפאניקה
האם באמת יש סיבה להטריח את עצמי, בגיל כל כך מוקדם, לבחוש בשאלות פיננסיות שמסתכלות שנים קדימה, עד הפנסיה הרחוקה? אני מודע לכך שזה נראה מגוחך, אבל אני לא מרגיש ככה. פשוט יש לי מין תחושה בסיסית כזו, שהולכת ומתחזקת – שאין סיבה להניח שיהיה בסדר, פשוט בגלל שבכמות מאוד גדולה מהפעמים – לא בסדר, ובהרבה קני מידה.
לסבא וסבתא שלי לא היתה פנסיה, והם היו צריכים להסתמך על קצבות זקנה, פיצויים לניצולי שואה וסיוע מאמא. לא מזמן קיצצו בקצבאות הזיקנה, אבל מילא – נאמר שהיית מאותם אנשים שדווקא דאגו לעצמם להסדרי פנסיה (שחלקם היחסי באוכלוסיה, לדעתי, עומד על 53%); ב-2003 היה משבר גדול בקרנות הפנסיה שדרש מהמדינה להתערב ולסבסד קצבאות פנסיה רבות. וגם אם הכל בסדר – ב-60 השנים הקצרות במדינתנו היו אינפלציות דוהרות, משברי מניות בנקים, וזה עוד בלי לדבר על המישור הפוליטי הלא מבטיח במיוחד. וגם אם זה יהיה בסדר – אין ערובה לכך שלא יקרה מצב, לדוגמה, בו כלכלת ארה”ב קורסת ולוקחת את כולנו למטה איתה. גם זה קרה בעבר הנראה לעין.
אין באמת מה לעשות; אי אפשר לחזות את העתיד וכו’. אבל אפשר, לכל הפחות, לא להתעלם ממנו, לנסות להשתמש במעט שאפשר כדי להסיק ממה שהיה על מה שיהיה. סה”כ, לא בטוח שמדובר בחישובים מסובכים במיוחד: תחת התסריט הגרוע ביותר, אבזבז כמה שעות מזמני כדי לחשב בצורה מפורשת מה שהאנשים סביבי אומרים בצורה לא מדויקת – שאם אני אעשה מה שאני רוצה, כשאני מקפיד לא לחיות בשכר רעב, ולחסוך בתבונה – יהיה בסדר. אבל אם לא – נשמע לי שכדאי מאוד לדעת מזה.
אין לי אשליה – לא ניתן לקבל תחזיות מדויקות באמת. אני לא מצפה להיות מסוגל לנסח לעצמי במפורש מה המינימום האפשרי, ולהיות בטוח שזה הקו האדום שלי. דברים לא עובדים ככה. אבל אני כן מאמין שהרבה החלטות אפשר לבסס על סמך מידע חלקי, הסתברותי – ולו רק כי האלטרנטיבה היא לעשות את זה על סמך אפס מידע, או ללכת על סמך מה שנראה לי כמו “תחושות בטן ציבוריות”, שהרבה פעמים פשוט לא אומרות שום דבר. אני כן מאמין שאפשר לקבל אינטואיציה לגבי מה סביר ומה לא – אינטואיציה שלא היתה שם לפני כן, פשוט כי אף אחד לא מלמד אותך מהי, ואתה לא טורח לבדוק.
ב.
מה המינימום שצריך להרוויח, כדי לחיות חיים סבירים? אם אמצא את עבודת חיי, מה הקו האדום של משכורת שמתחתיו אני לא מוכן לרדת?
אם כסף צריך להחזיק אותך, לממן את ההוצאות השוטפות שלך ושל בני ביתך, בהווה ובעתיד, הרי שיש בגדול שתי שאלות מעניינות. הראשונה – כמה צריך להוציא בחודש? השניה – כמה צריך לחסוך, בשביל העתיד?
ג. כמה עולה לחיות
לגבי השאלה הראשונה. הלמ”ס מספרת, כי משק בית ממוצע בישראל מוציא 10,816 ש”ח בחודש. אפשר לראות גם איך זה מתחלק לפי מספר הנפשות – משק בית עם בן אדם אחד מוציא 6,178 ש”ח, משק בית עם ארבע נפשות מוציא 16,156 ש”ח. אפשר להסתכל גם לפי חמישיונים – העליון מוציא בממוצע 16,959 ש”ח בחודש (בלי חלוקה לפי מספר נפשות). זה נותן איזשהו קנה מידה להכנסה הפנויה שאתה צריך לחודש – לחלק לשניים, בהנחה שאתה נשוי, ושניכם עובדים (ומקבלים אותו שכר. האם זה סביר?).
סקר קצר אצל מכרים נשואים מעלה: מחייה לזוג, כולל משכנתא (בכפר סבא נניח), עם שני ילדים קטנים – היא באיזור ה-10,000 שקל לחודש. שזה תואם לסטטיסטיקה הממוצעת.
ד. כמה עולה למות
לגבי השאלה השניה, המרכז המידע הישראלי לגרונטולוגיה מספר, כי משק בית של קשישים מוציא בין 4,500 ל-8,700 ש”ח בחודש, שוב, תלוי במס’ האנשים. מגזין דה-מרקר פרסם בדצמבר 2006 כתבה על כמה צריך לחסוך לפנסיה, בו הוא גם מצטט את העובדה שלפי הלמ”ס, זוג פנסיונרים ממוצע מוציא כ-8,000 ש”ח בחודש. הם אומרים, ובצדק רב, שכשאתה קשיש אתה רוצה להתרחק מהממוצע אפילו יותר משכשאתה לא קשיש: הוצאות על בריאות וסיעוד וחבריהם הערמומיים, שעטים עליך דווקא כשאתה חלש, הן כנראה הסיבה שתצטרך לחרוג מהממוצע, ולאו דווקא חשק פתאומי לעלייה בסגנון החיים.
ממשיכים דה-מרקר ואומדים את כמות הכסף שמומלץ לפרוש איתו לפנסיה ב-2.5 מיליון ש”ח לזוג. שזה לא מעט בכלל. החישוב שלהם נשמע לי הגיוני (וגם אם לא, בכל מקרה זו רק שורה של קירובים). כאן אנחנו נכנסים למסכת חישובים – בהנחה שאני יכול להרוויח תשואה מסוימת לשנה, כמה אני צריך לשים בצד כל חודש כדי להגיע לסכום הזה?
נהוג לומר שבהשקעה סולידית, נניח אג”ח ממשלתי, אפשר להרוויח 4% בשנה. לפי החישוב הזה כדי להגיע ל-2.5 מיליון – צריך לשים בצד כל חודש כ-2,200 שקל, במשך 40 שנה. אם אני מתאמץ קצת (מה זה אומר?), ומגיע ל-5% בשנה, אז אני צריך לשים בצד כ-1,700 שקל.
נניח שאני שם את כספי על מדד ת”א 25 (בשנת 2006, אף קרן נאמנות לא היכתה את המדד. באופן כללי יש רבים שאומרים שהימור על מדד ת”א 25, או 100, בטווח הארוך מניב הכי הרבה תשואה, עם פחות דמי ניהול). בהנחה (הבלתי סבירה?) שהצמיחה בישראל ממשיכה בקצב הנוכחי – נאמר, תשואה של 10% בשנה – אני צריך לשים בצד כ-470 שקל – משמעותית פחות.
ד. כמה צריך להרוויח
נסכם: נניח שאני לא מתיימר להוציא יותר מהממוצע כל כך – ניקח טווח ביטחון ונאמר שאני רוצה להוציא 12,000 בחודש. נניח שאני לא מתכוון להשקיע בבורסה או להסתכן, ולכן אני צריך לשים בצד 2,000 שקל כל חודש. ההפרשות לכל מיני קרנות פנסיה או קופות גמל הן גם ככה איזשהו אחוז מההכנסה נטו, אחוז שהולך וגדל ככל ההכנסה הפנויה גדלה (כי מס הכנסה לא עובד על הפרשות לפנסיה, אבל כן על הכסף נטו). אז בעצם צריך שכל אחד מבני הזוג ירוויח כ-6,000 נטו, שזה אומר בערך 8,000 ברוטו – והכסף לפנסיה יוצא מספיק טוב.
זה המינימום אם כך – 8,000 לחודש לבן-אדם. בערך 40 שקל לשעה. אני יכול להאמין שרוב העבודות שאני ארצה יתנו לי שכר כזה, בוודאי לאורך קריירה שלמה. כך שלא נראה שיש פה הגבלה אמיתית. נראה שיהיה בסדר בכל זאת, מה?
ה. למה כל החישובים המתישים האלה לא משנים כלום
ועכשיו לשורה ארוכה של סייגים.
לחיות סביב הממוצע – זה משהו שיש בו סיכון רב. בייחוד כשאתה קשיש, כאמור (ולכן לקחתי יותר בטחון שם), אבל לא בהכרח. יש הרבה סיבות שבגינן פתאום תצטרך להוציא הרבה כסף, במפתיע. זה שאתה מוכן לא לחיות מעל הממוצע, לחסוך בהוצאות ונסיעות ובבילויים, לא אומר שתוכל לעשות פשרות כאלה, לדוגמה, בקשר לילדים שלך: אם חינוך טוב ידרוש הרבה כסף – הרבה יותר קשה יהיה אז להתפשר על הממוצע. אם פתאום יידרש טיפול תרופתי יקר, או מאיזושהי סיבה תצטרכו לעבור לארץ אחרת – כל זה דורש כסף, שכדאי שיהיה לך, ליתר בטחון.
יתרה מזאת: כל החישוב הזה פועל בהנחה שאני עובד מעכשיו עד גיל הפרישה, במשרה מלאה, באותה העבודה. זה סגנון חיים שרוב האנשים לוקחים על עצמם, אבל הוא מאוד תובעני. מה אם אני לא רוצה לקחת על עצמי את אורח החיים המערבי הנפוץ, של לעבוד כל היום ובקושי לראות הילדים? מה אם אני רוצה לטייל בחו”ל אחת לכמה זמן? יותר חופש? מה אם אני רוצה להיות, חלילה, זקן פעלתן ועסוק? לפרוש יותר מוקדם? מה אם אני רוצה לעשות עוד שורה של תארים אקדמאים? מה אם אני רוצה להיות מסוגל להחליף מקצוע לפחות פעם אחת – ולסבול ממשכורת נמוכה למספר משמעותי של שנים?
במקרה כזה, כדי לתת לעצמי אפשרויות, אני צריך להרוויח יותר. בסדר גודל לא מבוטל. אולי 10,000, אולי 12,000 (אני – כלומר, אני וזוגתי, בממוצע). ואולי גם להבין דבר או שניים בכספים. זה כבר יכול להיות ההבדל בין "עבודת החלומות" ל"עבודה שהיא די מעניינת והאנשים ממש בסדר אבל מה אני אגיד לך זה לא הכי הכי".
ו. ואף יותר גרוע
ואולי גם זה לא מספיק. אולי גם מה שנראה לי כמו בטחון כלכלי מספק, הוא לא טוב מספיק. לדוגמה – יש הרבה תחזיות שהמערב הולך להיקלע למשבר פנסיה קשה, בקרוב: תוחלת החיים עולה, הילודה יורדת, ובגדול לא יהיה כסף לתת לקשישים, כי לא יהיו מספיק צעירים שיממנו אותם.
אולי חופש אמיתי, ובטחון כלכלי אמיתי, אפשר להשיג רק בעצמאות אמיתית. אולי צריך לפתוח עסק ולהיות בעלים של חברה, ולא שכיר. אולי צריך להשקיע את העשר שנים הקרובות בלהתעשר מעבר לכל ספק – ואז, בגיל 40, לחיות בחופש אמיתי. אבל גם זה קורבן גדול להקריב.
סיום
חזרה לזמננו אנו.
מה עשיתי מאז? בגדול, כלום. דעותיי בנושא נשארו דומות, אם כי הנושא פחות חי בי. הבחירה בתואר שני ודוקטורט מחייבת על הדרך בחירה בשכר נמוך – לא חסכתי שום כסף ב-3 שנים האחרונות, וכנראה שלא אחסוך הרבה גם אחר כך. כולי תקווה, ובעצם זה ההימור שאני לוקח, שאחרי הדוקטורט אצליח למצוא משרה שתענה על הדרישות שלי. אני מקווה (ומעריך) שזה סביר.
מה קרה לעולם מאז? בערך מה שהיה צפוי שיקרה. את התחזית על משבר הפנסיה במערב לא אני ערכתי, אבל נדמה שהתהליך שקורה הוא בדיוק זה שהיה צפוי: הילודה הנמוכה גורמת לכך שלא ניתן לממן את הפנסיה של תושבי אירופה, והממשלות השונות נאלצות להעלות את גיל הפרישה. ואולי זה פתרון סביר, שעדיף על משבר כולל. כמובן, תמיד קיימת גם האופציה שישראל (אם אגור בה) תהפוך למדינת רווחה מתקדמת דוגמת שבדיה או נורבגיה. תסריט שלחלוטין הופך אפשרי עם עתודות הגז החדשות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה?
נהניתי לקרוא, תודה על החישובים.
אני עוד לא מבין למה יש טעם בפניקה (פניקה אף פעם לא משרתת כלום) אבל בהחלט מבין את הטעם שבלמידת הנושא (אני תמיד מתעצל ומרגיש חוסר אונים מול כמות הפרטים שאני צריך להכיל).